דף הנצחה לזינגר נעמי ז”ל

(29/06/1950 – 06/12/2018)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה נעמי זינגר נולדה: 29.6.1950נפטרה: 6.12.2018 נעמי זינגר ז"ל– דברי פרידה על קברה.  בבוקר חורף קר וגשום, כשעננים כבדים תלויים מעל ראשינו, אנחנו מלווים את נעמי למנוחת עולם. אתמול, בשעה שבה הדלקנו נר חמישי של חנוכה ובתינו הוארו באור החנוכיה – עצמה נעמי עיניה, תם סבלה והיא עזבה את עולמנו – בשקט, בצנעה ובהשלמה גמורה. בימיה האחרונים, למרות הקושי העצום, הצליחה בגבורה אמתית, להיפרד מכל יקיריה, מחברים קרובים ומהשותפות שלה בארכיון, להן העבירה במשך שעה ארוכה הנחיות והוראות איך להמשיך את המשימה שלה בארכיון - ניהול אלפי התמונות של הקיבוץ במחשב. גם בשעות הסבל שלה היתה נחושה להיפרד מהעולם באופן הכי נכון והכי ראוי. נעמי נולדה בקיבוץ אילון, בת להוריה – ראשוני ומייסדי הקיבוץ, אחות לגלעד ולדן. שורשיה והייחוס המשפחתי שלה היו לה מקור גאווה אמתית. סבה מצד אמה תמר, היה לייב יפה – אחד ממנהיגיה הבולטים והבכירים של התנועה הציונית בחו"ל ובארץ . מצד אביה היתה נצר לשבט רבנים מפורסמים ממשפחת אורנשטיין שחיו דורות רבים בישראל לפני קום המדינה, בצפת בירושלים ובחברון שם גם נולד אביה שייע. היא גדלה באילון בקבוצת "נרקיס" כמו שאר ילדי הקיבוץ בשנות החמישים והשישים ואחרי סיום הלימודים במוסד החינוכי, הצטרפה לגרעין בני קיבוצים והתגייסה יחד עם חברי הגרעין לנח"ל. במסגרת הגרעין שרתה בקרית שמונה וריכזה את פעילות התרבות בעיר. אחרי מלחמת ששת הימים הקים הגרעין שלה את קיבוץ שניר במורדות רמת הגולן. באותן שנים יצאה לנופש בנתניה שם פגשה את עמי והתחיל פרק הזוגיות ומאוחר יותר המשפחה. נעמי נשלחת מקיבוץ שניר לקורס מרכזי משק ואחרי חצי שנה בשניר ביחד עם עמי הם עוברים לכפר מסריק ומאז הם כאן. נעמי ממלאת שורה של תפקידים מרכזיים – בחינוך היא למעשה מתחילה את מהלך החינוך הבלתי פורמאלי ומייסדת את מה שיהיה מאוחר יותר המרח"ב הצעיר והבוגר. היא עוברת לניהול קומונת הילדים וחוזרת לחינוך לפתח ולקדם את לימודי המחשב בבית הספר היסודי בקיבוץ ואחר כך גם ב- גלים – ביחד עם ילדי עין המפרץ. אחרי שנים בחינוך נעמי מחליפה כובע ונכנסת לעבודה בדוקרט - המפעל של הקיבוץ ומשתלבת בשיווק ובשירות הלקוחות ולבסוף כמזכירת המפעל. עם צאתה לגמלאות בשנים האחרונות, היא מצטרפת לצוות הארכיון המקומי וכצלמת מוכשרת ומוכרת היא לוקחת על עצמה לרכז ולמיין את אלפי התמונות שבארכיון. בכל השנים הללו נעמי מתגלה כחברת קיבוץ נאמנה, אכפתית, מעורבת ובעלת יושרה נדירה. תמיד אחראית ושמה את חובותיה לעבודה ולחברה לפני כל תכנית ומחויבות אישית ומשפחתית. באותן שנים נעמי נכנסת לתחום חדש וכמו תמיד, בלב שלם ומחויבות מוחלטת. נושא השימור בקיבוץ הופך עבורה להיות נושא פעילות מרכזי. במיוחד ראוי לציון שימור הסנדלריה שלנו, אותו עשתה כמעט לבדה והשקיעה בכך ימים רבים של עבודה פיזית עד שזכתה לראות את התגשמות חלומה. הסנדלריה של כפר מסריק הפכה להיות בזכותה מותג מוכר ומעורר השתאות וגאווה. גם כאן אפיינה אותה אותה עקשנות בלתי מתפשרת ונחישות והתוצאות בהתאם. זכיתי להיות אחד מחבריה הקרובים של נעמי באותן שנים של עשייה משותפת וקשה עלי מאד הפרידה ממנה היום. משפחת זינגר מתרחבת – נולדים הילדים – שירלי, זהר וגיל וביחד עם עמי יש תחושה של ביסוס והצלחה והרבה נחת. כבר הזכרנו את הצילום שהיה כשרון בולט של נעמי והיא גם הציגה בתערוכות וזכתה לפרסים על צילומיה. בשנים האחרונות התחילה ללמוד ציור וכמו לכל עשייתה בעבר, גם כאן העמיקה והתמסרה בשלמות. נדמה לי שהסיפוק והאושר שגרם לה הציור נבע גם מעצם ההפתעה של הכישרון החדש שהיה חבוי בה והתגלה במהלך הלימודים והיצירה. ועכשיו, בבואנו הנה לגבעת בית העלמין שלנו להיפרד, אני מחפש מילים לבטא את אישיותה המיוחדת של נעמי. אין ספק שאפשר לתאר אותה כאושייה קיבוצית בכל רמ"ח אבריה. נאמנות בלי חשבון, מעורבות בחיי הקיבוץ, התגייסות למשימות (לרוב בהתנדבות) בצנעה ובשקט ברוח טובה וחברות אמתית. תמיד קיבוצניקית. ובשעה שהרגישה שהסוף מגיע – היה בה אומץ הלב, היושרה ופיקחון הלב לקבל את הדין הנורא ולאסוף כוחות אחרונים ולהיפרד. לעמי, שירלי, זהר, גיל ושירה-לו ולנכדה הפעוטה תמר – אנחנו מבכים את לכתה של נעמי מעם כולנו – מוקדם, מדי, רק בת 68 ומהר מדי – ומנסים להיאחז בנחמה שסיבלה לא האריך והיא עכשיו נחה מנוחת עולם. זכינו היות שותפים לדרך לחברה מיוחדת ויוצאת דופן ונדמה שעלינו להיות אסירי תודה – כולנו. היי שלום, רעיה, אמא, סבתא, חברה טובה ונאמנה – ומעשיך ישמשו עדות לאורך עתידו של הקיבוץ, לאישיותך המיוחדת. יהי זכרה של נעמי ברוך !                                                      אברהם אילת.   נס לא קרה לנו. בעצב שקשה להכילו, אנו מבכים בכאב לב את לכתה של אהובתנו נעמי זינגר, בת לתמר ולשעיה אורן ז''ל, אחות לדן (שייבדל לחיים ארוכים) ולגילי ז''ל, רעיה אוהבת לעמי, אמא מופלאה לילדיה - שירלי, זהר וגיל; וסבתא, לפרק זמן כה קצר, לנכדתה תמר. בכך, נגאלה מייסוריה הרבים ומהסבל הנורא של מחלת הסרטן, שפרצה בוקר מקולל אחד לחיינו וחטפה מאתנו את האמא שכל כך אהבנו, במהירות ובאכזריות. אנו מתנחמים בכך שאמא נפרדה מאתנו לאחר 68 שנות חיים, כשהיא צלולה וגאה, בראש זקוף וללא שמץ של פחד, בקיבוץ שהיה לביתה והיה חשוב לה מאד, מוקפת באנשים שאותם אהבה יותר מכל; ולא לפני שנפרדה באופן אישי (ומעורר השתאות) מרבים מקרוביה ויקיריה. בימים האחרונים לחייה, כשהיא על סף אפיסת כוחות ותחת השפעת משככי כאבים במינונים עצומים, ביקשה אמא לזמן לחדרה את צוות הארכיון של הקיבוץ. "ושחביבה תביא את הניירות", היא אמרה. וכך, כמו בסצנה הלקוחה מסרט דרמה קומית בז'אנר הקיבוצי, עמדו שלוש חברותיה לצוות הארכיון מעל מיטתה והאזינו רוב קשב לתדריך החשוב בנושא העלאת קבצים למערכת הממוחשבת. "את פותחת את התיקייה, רושמת: 'נופים בלב הקיבוץ', מרימה את הסרגל... וכו'. ''תזכרו את המסר", היא סיכמה לבנות: "בנחישות ובהתמדה". הסיפור הזה הוא אולי אנקדוטה, אבל מתאר באופן הנאמן ביותר איזו מין אשה היתה אמא שלנו - פרקטית. עקשנית. אשת מעשה. כשמשהו היה חשוב לה, היא דאגה שהוא ייעשה, בלי קשקושים ובלי תירוצים - אם לא בדרך הסלולה, אז בדרך צידית. אם אין כסף, אז בלי כסף. אם לא היום - אז ביום אחר. כשאמא רצתה שמשהו יקרה, הוא בסופו של דבר קרה. הדוגמאות לכך רבות, הבולטות שבהן - גלריית הסלון שהקימה במו ידיה, על שלל התערוכות שהתקיימו בה, מוזיאון הסנדלרייה, שהפיח חיים בבתים המתפוררים של חצר הראשונים, אתר הפייסבוק של הארכיון, קמפיין סריקות הנגטיבים של תצלומים היסטוריים; פרויקט הבניינים לשימור, תערוכת צילומים על הגדר, ועוד ועוד ועוד. את כל אלו עשתה בהתלהבות ובמרץ בלתי נדלה, מתוך תחושת השליחות שקיננה בה - לתרום לקהילה שבה היא חיה, להשפיע, לעודד אמנות, לזכור את העבר. כי העבר היה עולם ומלואו בשביל אמא. היא רכשה כבוד גדול לדור המייסדים שהקימו את הקיבוצים ואת המדינה. נזכור אותה כפי שהיתה כל חייה - אנושית וטובת לב, אוהבת אדם וטבע, תרבות ואמנות, מלאת מרץ ועשייה; ואם צריך גם עקשנית ולוחמנית, הכל למען המטרות שהציבה לעצמה; ותמיד בדרכי נועם ובצניעות. אמא, היית באמת האמא הכי טובה בעולם. ואם יש לנו נחמה כלשהי זה שתמיד ידענו את זה ואמרנו לך. ואמרנו לך השבוע שאם יש דבר אחד ויחיד טוב בכל הזוועה הזאת, זאת ההזדמנות שלך לשמוע את כל האהבה וההערכה שאנשים רוכשים לך. הלב שלנו שבור, אבל אנחנו נלך בדרך שלימדת אותנו, ולאור מה שביקשת מאתנו, ונמשיך כמשפחה - לחיות ולהיות ולשמוח. אוהבים אותך תמיד. גיל, זהר ושירלי    

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן