(28/08/1912 – 28/04/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ביילה כהןנולדה :28.8.1912נפטרה: 28.4.2007 דברי פרידהשלושה ימים עברו מאז הלכה לעולמה חברתנו, ביילה כהן. סיימה את חייה אחת מראשוני הראשונים, שלוותה את חיי הקיבוץ מיומו הראשון.אחרי מותה עברנו כמקובל על תיקה ומצאנו שם פתק בכתב ידה של ביילה שנכתב לפני יותר מ 40 שנה, לאחר מותה של אחת מחברות הקיבוץ. במכתב למזכירי הקיבוץ ביקשה - שבבוא היום בו תסתלק מבין החיים, היא אינה רוצה שינאמו על קברה ויכתבו הספדים אחריה. היא ביקשה לראות בכך את צוואתה והוסיפה בכאב שהינה מצפה מהחברה הקיבוצית לכבד את חבריה בעודם בחיים ולא רק אחרי מותם. הדברים נכתבו כנראה מתוך כעס על הקיבוץ ושכבו בארכיון יותר מ 40 שנה.מתוך רצון להיות נאמנים לבקשתה אך גם במחשבה שאולי שינתה את דעתה ברבות הימים, איננו כותבים הספד אלא מציינים ומזכירים את קורות חייה..ביילה נולדה בליטא, בעיירה קטנה בשם קרוקי. אמה היתה ממשפחת סוחרים אצילה ומכובדת, אך מאחר ואמא שלה (סבתא של ביילה) נפטרה בגיל צעיר נאלצה להתפרנס כבר בצעירותה. אביה היה בחור ישיבה וגם הוא בא ממשפחה מכובדת.הם היו ארבעה ילדים בבית- שלוש בנות ובן. במלחמת העולם הראשונה נצטוו כל יהודי העיירה לעזוב ולאחר שפרצה מגפה, הורדה המשפחה מהרכבת ונשארה במינסק , שם חיו בסככה עלובה כפליטים.לאחר סיום המלחמה ותקופה קשה חזרו לאט החיים למסלולם. ביילה הלכה לבי"ס ושם הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. מסביבה כולם היו ציונים ודברו על עליה לארץ ישראל.בגיל 17 הלכה ללמוד בהכשרה חקלאית מתוך כוונה להגיע לקיבוץ , ולהיות חקלאית. שם ראתה בפעם הראשונה רפת מודרנית והחליטה להיות רפתנית. עם סיום לימודיה והתגברות האנטישמיות החליטה לעלות ארצה, בזכות נישואים פיקטיביים עם אדם שלא הכירה. ביילה הצטרפה לקיבוץ שהיה אז בבת-גלים. היא מתארת חיים קשים מאד במקום. במהלך השנים הראשונות עבדה ביילה בחיפה בזגגות, ולאחר כשנתיים וחצי בעבודה קשה חזרה לעבוד בקיבוץ. היא עבדה בריצוף, במטבח, בכביסה- בכל מה שהיה צריך. בשלב כלשהו הגיעה לעבוד גם ברפת, והגשימה את חלום נעוריה בנכר . לאחר מספר שנים עברה לעבוד בבית חרושת "נעמן" שם עבדה 24 שנים במחלקת המיון.עוד בימי בת גלים הכירה ביילה את יושקו, אך כשרצו להתחתן הסתבר שאינם יכולים – הוא כהן והיא גרושה. הם חיו כזוג ובנם הבכור עמירם נולד. יושקו גוייס לבריגדה ולאחר שש שנים כשחזר התרחבה המשפחה. נולדו אבישי ואחריו אסתר.ביילה מספרת שאריה הללי לא השלים כל השנים עם העובדה שהיא ויושקו אינם נשואים והצליח לגייס רב שהכיר בחיפה , ועדים מהרחוב ודאג להשיאם כדת וכדין.כל חייה היתה ביילה מוכרת כעובדת מעולה, אך בשאר מרכיבי הקהילה – תרבות וחברה העדיפה תמיד להשאר בצל ובצד כאומרת – אינני מסכימה עם דברים שנוצרו כאן, ומכתבה למזכירות שהוזכר כבר, הוא ביטוי בולט לכך. בכל זאת נזכיר את אהבתה לצילום. תחביבה, אותו גילתה בגיל מאוחר ביותר, הפך לאחד ממרכיבי אישיותה והיא הרבתה לצלם בקיבוץ ומחוצה לו והגיעה לרמה טכנית , ראייה מעמיקה והבנה אמנותית. רבים מצילומיה שמורים בארכיון והם מתעדים את חיינו לאורך שנים.יושקו וביילה שנותרו בשנותיהם האחרונות לבדם בקיבוץ, סבלו מבעיות בריאות וגם סבל וכאב כשמאוחר יותר נפטר בנם אבישי בחו"ל.היום מגיעה דרכה של ביילה לסופה העצוב ונסגר בקיבוץ הפרק של משפחת כהן שאין לה ממשיכים בינינו.משתתפים בצערם של עמירם ואסתר הנכדים והנינים ומקווים שזיכרונה של ביילה ילווה אותם בחייהם.בכפר מסריק יישאר בודאי חותם לחייה של ביילה לאורך יותר משבעים שנה בקיבוץ מראשית דרכו. יהי זכרה ברוך. ע"פ דברים שכתבה עופר אילת מתוך חומר בארכיון.פרידה מסבתא /ממחוזות ילדותי בימים האלו בהם את נפטרת מהעולם הזה והוא ממך, תוך אנחת רווחה הדדית,אני חושבת עליך ארוכות ורוצה לומר לך דברים שלא אמרתי כשיכולתי, כי עסקתי בשלי ואחר כך לא היה לזה זמן ומקום ועדיין עסקתי בעיקר בשלי ועכשיו כבר אולי אין טעם.ובכל זאת אני יודעת שאם היית מאזינה למונולוג הזה היית גאה ותמחלי לי.היית פותחת את הזרועות החזקות והלבנות שבשר הקיבורת שלהן מדולדל מאד כמו כנפיים של עוף זקן, ומחבקת אותי חיבוק מזיע, בכוח. אני אנשום את ריח התרופות והספירט שנודף ממך, ואת תחייכי את חיוכך חסר השיניים, השובר את לבי.סבתא בקטנותי התביישתי. התביישתי בזיעה הפורצת ממך, בגופך הגדול שנדמה כאילו הוא עירום בתוך השמלות הדקיקות וחסרות הצורה שלך. כשהיית רוכבת על אופנייך תמיד נדמה היה לי שאת עוד רגע נופלת. פנייך החיוורות בהקו מזיעה כל הזמן, והיתה זו אחת הסיבות שלא אהבתי את חבוקייך ונשיקותייך. כל כולך פרומה, רפויה ועולה על גדותייך, לא הצלחתי להכיל זאת.שיוועתי לסבתא מהוקצעת, מתוחכמת ומאופקת, כך שלא היה לנו סיכוי, כיוון שכמעט בהתרסה פרמת ושחררת עצמך מן ההגבלים היוצרים בינינו מחיצה מרגיעה. מיכ'קה היית קוראת לי וטוענת בנחרצות אופיינית שאני דומה לך, מה שהבהיל אותי כהוגן. היתה הגינה המצומצמת שלכם, השרכים אוהבי הצל שאהבו אותך מאד ועץ הפקן.שם נמדדה בשנים הבאות כמות הזקנה שצברתם.היינו באים אליכם בשבתות אחרי הצהריים, ומשתדלים לא להתקל בכם על המדרגותובחדר האוכל, שם הייתי רואה כיצד את דוחפת את עגלת המילוי, רגליך כבדות ונוקשו, על מצחך מלופפת מגבת נייר לניגוב ידיים. הייתי משפילה מבטי ומתקדמת צמוד לקירות, שלא ייחשד שיש באן קשר.קינאתי בילדים שהיו להם סבים מצוינים ומכובדים על פי אמות המידה הקשות מנשוא של הילדים.אז לא הבנתי כמה החום מציק לך. והיתושים והאנשים. כשאלתי אותך פעם, אמרת שאין לך חברות.זה נשמע לי בלתי הגיוני ובלתי הולם ומעיד על בעיה קשה, שחששתי שהיא מדבקת.ובכל זאת הייתי באה. מדפדפת באלבומי התמונות והצילומים שלך, מחטטת בארונות בחיפוש אחר סודות קבורים, בתיקים ובארנקי הדודות שלך. שוב הייתי פותחת את סט כוסות היין הארוז, צובעת את שפתי בשפתון אדום וורוד לוהט, מתעטפת בצעיפייך ומייחלת שיהיו לי כבר ציצי וחיים באמת. היית מתפעלת –"את אייזן" הכרזת מחיכת חיוך קורן וחם. כן החום שלך היה אמיתי ועוצמתי ,והיתה לך סבלנות אין קץ לשאלות שלי על החיים ועל הורי שהתגרשו, ועלייך ואיך התאהבת בסבא בזכות התלתל הגנדרני שנפל על מצחו האיטקטואלי, או שכך חשבת לעצמך אז. ועל אבי ואמי ודודי והקיבוץ. ועל הוריך שנפטרו כשהיית רכה בשנים ואחיותייך שכבר אז הבנו שהן נסמכות עלייך בדרכן ואת הצעירה שגידלת בעצמך. וסיפרת על חלונות חיפה שלוטפו ועוצבו בידי הפועלת שלך, וכיצדלא הספקת לחזור בזמן לקיבוץ לקחת את אבי מהגן, וגם לא היה לאן, כי רבת עם הקיבוץ על עקרונות שלא טרחת להסביר ולא שאלתי, ואיך ישנת על ספסל עץ קשה לילה לילה בבית-הילדים כי לא היה לך בית.וסבא שכמובן לחם בבריגדה באותה תקופה, כך שכרגיל נותרת לבדך, וביתך היה במפתיע שמרני ומסודר בפסים החומים לבנים של הכורסאות והספה והוילון הלבן דמוי התחרה שלא טרח להסתיר דבר ולא התאים לך, רק כלי האוכל והמטבחון כבר התפקעו והתפרעו מסדר ומשמעת, מה שגרם לי קושי גדול לאכול אצלך, וגרם לך בתגובת שרשרת להטריד ולהציק לי באופן תדיר בענין.והיו והצילומים שהכרחת אותנו להצטלם. נרתיק המצלמה נשלף מהמדף העליון בארון חדר השינה שלך ואת נחגרת בה כאקדח, מקימה אותנו בכוח מן הכורסאות והמקלות המלוחיםומזרזת אותנו החוצה לפני שיחשיך, קצרת רוח ועולצת יתר על המידה היית מסדרתאותנו ליד הפרחים, מתחת לפקן פנינו מול השמש ואת גוחנת בכבדות קדימה: "תחייכו!"היית דורשת. וגם את הדיבוק הזה של התיעוד שלנו לא הבנתי ממש. רק את המבוכה והיומרה שלנו חשתי.וכשעזבנו היית עצובה מאד והעזת לדבר על בדידותך בלעדינו, ואני לא ידעתי מה לומר מול העצב הזה שגרמנו לך, והתגעגעתי בעל כורחי. המרחק פרש בינינו רוך ועצב חדשים. הייתי יושבת מולך בפינת האוכל שמשקיפה למרפסת ואופנייך שנפרסו שם ככלב שמירה גדול. על עוגיות קנויות, מיץ אשכוליות ותפוחי עץ ירוקים חבוטים היינו משוחחות. חיוכך, גוון קולך, המקרר, האור והאויר, בגדיך והריח שהתקיים שם כשותף בכיר,הדיפו את העצב שלך.אז למדתי לראשונה שלעצב יש צבע. ואת הלכת והלבנת. והיינו יוצאות להצטלם לי הפקאן מאחורי השרכים, מול פינת החמד ההיא. "תחייכי" היית דורשת. "למה את כל כך רצינית?!"וסבא חלה , סעדת אותו בכוח. בנאמנות ומתוך התמסרות קנאית. הוא היה כפרתך ועברכם נשכח.ובמקביל הגיע שלב המסירה. את מסרת הכל: בגדים , אלבומים, שמיכות, כלי מטבח, ספרים, שטיחים מגהץ, כלי עבודה של סבא, םנס ואת עציצייך האהובים. אז ידעתיכי ויתרת על מה שנותר ואת מתכוננת.נולדו ילדי והתחלפו בעלי וחיים משלי. ובאתי פחות ופחות ועוד פחות ולבסוף לא.אני רוצה שתדעי שאהבתי אותך בדרכי. ואת עציצייך התעקשתי לגרור עמי לתל-אביב לכל המקומות שלי כאליו הם שלוחה שלך – עד מותם.חלק מאלבומי התמונות שלך שמורים אצלי, וגם בהם נצורה הרוח ועוצמה שלך.לעיתים מוזמנות כשאני חובקת אל לבי את בנותי אני מצטערת על שאינך מכירה אותן."משיגנעאר " היית אומרת לי, "אייזן, אייזן את". וטופחת לי על הכתף בכוח רב כהרגלך. והיית מחייכת את החיוך שלך הפצוע, מתרוממת בקושי על רגליך הפגועות צולעת קמעה. "היידה, קינדרלאך להצטלם" היית קובעת, מושכת החוצה לפרחים האלו, מאחור,מהר לפני שיחשיך ומסדרת אותנו כמו שצריך. "תחייכו" היית אומרת וגוחנת מולנו. נכדתך מיכל
