(13/01/1925 – 08/01/2020)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה שושנה בין ז"ל - דברי פרידהגם לשירים מגיע זמן לנוחדף אחרון, לבן, עף לבדוברוח.הכול סגור, הספר, החלון ורק הלבנשאר פתוח.עכשיו להתרחק מכאן בשקטבלי אומר ודברים שעת השיר חומקת. (נתן יונתן) מביאים אנו היום לקבורה ביום חורף קר ועצוב את שושנה בין, כמעט בת תשעים וחמש. מחברות הקיבוץ הוותיקות של הדור הראשון הייתה, דור שחייו הוקדשו לבניית הארץ והקיבוץ, ועל כך הייתה גאוותם. שושנה היקרה זכתה לחיים ארוכים ומשמעותיים חרף עבר קשה ועצוב בצל המלחמה הנוראה ההיא. לה ולחבריה אנו חבים תודה והוקרה עד בלי די. שושנה הגיעה לכפר מסריק בשנת 1944, כמעט נערה, בת תשע-עשרה בלבד, כשמאחוריה חיים שלימים קשים, לעיתים בלתי נתפסים. עולם ילדותה ונעוריה של הילדה הקטנה והצנומה רוזי ורניק, התנפץ לרסיסים עם עלות הנאצים לשלטון. בבואה לארץ אחר תלאות אין ספור נצרה את מאורעות העבר בזיכרונה. רק לאחר שנים פתחה את סגור ליבה וגוללה בפרטי פרטים באוזני נכדיה, שעשו עבודת שורשים, את אשר עבר עליה כילדה, כששולחה מביתה כדי להינצל ואיך נאלצה להתמודד ולשרוד לבדה בעולם עויין ולא-נודע. מה שעמד לזכותה של שושנה אז, בימים הנוראים ההם, וגם אחר כך לאורך כל חייה בקיבוץ, היו קשריה הטובים עם הזולת, יכולתה לחבור לבני אדם שונים בכל מקום, לתת ולקבל עזרה, סימפטיה ואהבה. שושנה עבדה בקיבוץ כל חייה, אשת עבודה מלאת אנרגיה וחריצות. עבדה איפה שנחוץ – בחקלאות, בחינוך ובתעשייה. יחד עם זאת לא ויתרה על תחביבים, קריאת ספרים ועיתונים, טיולים ברחבי הארץ והעולם ובילוי עם חברים. אשת חיל הייתה - ביתה היה נקי ומטופח ומלא עציצים ויופי. משפחה יפה הקימה שושנה יחד עם יהודה. ארבעת ילדיה – שלמה, גדעון, שאול ודורית, זכו להורים חמים ומסורים. הטרגדיות שניחתו עליה עם פטירתם של גדעון, זאביק, יהודה ושל שאול לא הנמיכו את רוחה. היא המשיכה לדאוג למשפחה הגדולה, שאליה נוספו בזה אחר זה הנכדים והנינים. ביתה המטופח והחם קיבל אליו באהבה גדולה את כולם. מלא בריחות טובים של עוגות ותבשילים היה. וגם את מראה עצמה לא שכחה ונראתה תמיד יפה ונעימת מראה. אנו חברי הקיבוץ אסירי תודה לאישה שהייתה חזקה ואופטימית, לשקט שלה, לצניעותה, לתרומתה ולהתעניינותה בכל אחד ואחת. יחד עם בני המשפחה הגדולה נתגעגע אליה ונזכור אותה. לילדיה ונכדיה – שלמה וילדיו – איילת, טל, רוני ושי; גדעון ז"ל והנכדים יותם, קשת ונריה, דורית וילדיה – יניב, אמיר וגילי: שאול ז"ל וילדיו- לילך, יונתן, ענבל וגל, וכן ל 16 הנינים. משפחה גדולה ויפה- אמכם היתה מופת וטבועה בזיכרון הקיבוץ לעד.תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. כתבה רחלי בר-דוד אמא - שושנה בין זכית לחיים ארוכים ומלאים היום את בת 95 שנים. זכית במשפחה אוהבת תומכת ורחבה , 3 בנים ובת ובני זוגם, 14 נכדים ונכדות ובני זוגם 16 נינים ונינות ורבים יתווספו ויאריכו את השרשרת. במשך השנים היו רגעי שכול ועצב ואת נפרדת מיקירך. נפרדת מבנך האהוב גדעון-גידי כפי שקראת לו, לפני 35 שנים. הפרידה מזאביק הוסיפה לכאב שלך ושל אבא. לפני 10 שנים נפרדת מאבא חברך לחיים שאתו זכית להקים משפחה בית וקיבוץ פורח. הייתה לך הרבה נחת וגאווה על אשר עשיתם ובניתם. לפני שנה נפרדת משאול-שוליק שלנו בן הזקונים שלך. הפרידה משוליק כנראה שברה את רוחך וכוחותיך לא עמדו לך ביום השנה למותו. זכית לראות את הנכד יניב ואסנת בונים את ביתם בקיבוץ. והנינות אלה ונוגה הוסיפו לך הרבה רגעי אושר אהבה ושמחה בשנה האחרונה. אמא, היום בו אנו נפרדים אפשר לגלות כמה מהסודות של היקים. את סיפור חייך הצנעת במשך שנים רבות. רק בשנים האחרונות הזיכרונות עולים ומטפסים כמו צמח מטפס עקשן במעלה גזע עץ זקן. לספר את סיפור היקים בכפר-מסריק ואת סיפורך אמא, לא קל. איבדת את כל המשפחה בשואה ואת היחידה שנותרת לספר את הסיפור. נותרו לך זיכרונות ולגרמניה לא חזרת לבקר אף פעם. הזיכרונות כפי שסופרו וקלטתי אותם במשך השנים, אף פעם לא סופר הסיפור במלואו. אני יודע שהוא קשה לך ועינייך דומעות כשאת מספרת לכן אשתדל לספר את הסיפור ואנחנו נזיל דמעות. נולדת וגדלת בעיירה פולנוב ליד שצ'צין בצפון גרמניה האזור נושק לים הבלטי, מוקף יערות מים ואגמים. בבית אמא ואבא חורג ואח קטן וסבתא שגרה אתכם בבית. את קשורה לסבתא ופעם בשבוע אתן הולכות לבית הקברות לבקר את הסבא. הסבתא יושבת ומספרת לסבא את אשר אירע במשך השבוע, את לומדת דרך הסיפורים את סודות המשפחה. עם עליית הנאצים לשלטון ובהתגברות האנטישמיות בעירה פולנוב אמך מעבירה אותך לברלין. את עוזבת את בית הוריך בגיל 13 וחיה בברלין וחווה את התגברות הגזירות שהנאצים גוזרים על היהודים. זכור לך ליל הבדולח שבו נשרפים בתי כנסת ספריות בתי עסק יהודים ונערך פוגרום ביהודים - השנה 1938. את עוברת להכשרה של נוער יהודי שמתארגן לעליה לארץ הבעיה- שאין אישורים לעליה. המדריך מחליט לשלוח אותך עם עוד חברה כיוון שהמראה שלכן נראה ארי (כנראה היית יפיפייה) בתור נערה צעירה. אתן הולכות למשרדי הגסטפו ומקבלת את רישיון אישור עלייה. אימך באה לביקור ומשאירה בידך מספר מזכרות משפחתיות אתן נפרדות. אמא כנראה ידעה שלא תתראו יותר לעולם. יצאת לדרכך לארץ ישראל עם מספר חברים וחברות שנהפכו למשפחה השניה שלך. הפלגת באוניה במשך חודשים על הדנובה דרך איטליה עד שעגנתם בנמל חיפה. הבריטים העבירו את המעפילים לאוניה "פטריה" שעגנה בנמל חיפה והמעפילים היו מיועדים לגירוש לאי מאוריציוס. ההגנה תכננה לעכב את הפלגת הפטריה ע"י פיצוץ מבוקר של חדר המכונות (לבנות חומר הנפץ הוכנו כנראה במפעל נעמן) אך הפיצוץ היה גדול וגרם לטביעת הפטריה בנמל חיפה בתוך 10 דקות. זה היה בשעה 9:30 25.11.1940. בסיפורך את מתארת שניצלת כיוון שהיית רזה וקטנה. ברגע הפיצוץ, האוניה נוטה על צידה, את וחיה חברתך תלויות על קורה בין שמיים ומים ואין מושיע. מלחים בריטים שברו את החלון העגול ומשכו את חיה ואותך דרך החלון - ניצלתן!! פצועות משברי הזכוכית, זבות דם ולגופכן כותונת מינימלית שבקושי מסתירה את גופכן. כל המזכרות וזיכרונות שהיו לך טבעו בנמל חיפה. תושבי חיפה טיפלו בכם והבריטים העבירו אתכן למחנה המעצר עתלית. התגוררתן בצריף מאחורי גדרות תיל, והבריטים שמרו עליכן עם רובים כאילו הייתם אויבי הממלכה הבריטית. ביום הולדתך ה- 90 ערכנו, כל המשפחה המורחבת, סיור במחנה המעצר בעתלית ואת סיפרת את סיפורך: החיים במחנה במשך שנה ויותר היו קשים ביותר. סבלתן מרעב ומקור, ממחסור בבגדים ומצרכי יסוד בסיסיים. יום אחד נכנס גפיר (חייל יהודי שמשרת במשטרה הבריטית) ומבקש ממך לצאת מהצריף ולהתלוות אליו. חששת מאוד ולא היה ברור לך מדוע את לבד חייבת לבוא איתו. יצאת מהצריף, וברגע שהייתם לבד הסביר לך הגפיר שיש חבילה עבורך מוסתרת בין העשבים ליד הגדר. החבילה היתה מהדודה שלך, שנודע לה שאת במחנה עתלית הדודה עשתה כל מאמץ להעביר לך חבילה. כך נודע לך שיש לך דודה בתל אביב שדואגת לך. מכל משפחתך, את ודודה הילדה נשארתן. את ממשיכה ומספרת שיום אחד, לאחר שהגעת לקיבוץ, נכנסת לצריף חדר האוכל ומרחוק ראית את הגפיר, התברר שהוא אח של אחת מחברות הקיבוץ. ממחנה המעצר בעתלית הגעת בשנת 1941, ואת בת 16 הגעת לחברת הנוער הראשונה בקיבוץ בית אלפא. בחברת הנוער למדתם, עבדתם וגדלתם להיות נוער חופשי בארץ ישראל. בית אלפא, קיבוץ לרגלי הגלבוע בעמק יזרעאל. בקרבת הקיבוץ נחל האסי והסחנה שהיו מקומות בילוי לצעירי העמק בימים החמים של הקיץ. בשנות הנעורים יש אהבות ראשונות, על חלקן שמענו במשך השנים, איך בלילות הקיץ פרסתם שמיכה על העשב במדרונות הר הגלבוע תחת שמים זרועים בכוכבים ושם פרחה האהבה. אבא התחנך בחברת הנוער של גן שמואל ההשלמה של היקים מגיעה לכפר מסריק (השלמה הגרמנית) את הצטרפת לאבא- תחילת הרומן והתאריך נשמר בסוד (כנראה בשנת 1943) בשנים הראשונות בכפר מסריק ,כמו כל חלוצה וחלוץ, התגוררתם באוהל ולאחר מכן בצריף. לפעמים צורף אליכם "פרימוס" - דייר שלישי ולא הפרימוס לקפה. בשנים האחרונות חזרת וסיפרת על החיים של זוג באוהל ללא נשואים ועל החברות עם אבא. אני עדיין זוכר את הצריף שלכם ולידו עץ רימון ובצריף ארון מארגז תפוזים ומיטת סוכנות עם מזרון ממולא בקש. אחרי הנישואים לאבא בשנת 1944 קיבלת משפחה חדשה וגם אמא ואבא חדשים - סבתא דבורה וסבא מאיר והאח אפרים שגרו בקרית מוצקין. סבתא דבורה קיבלה אותך כמו בת והשתדלה לפנק אותך, אך בקיבוץ השיתופי של הימים ההם, כל מתנה עברה לרשות הכלל. קיבלת חולצה יפה ולבנה מסבתא דבורה, והחולצה עברה מיד לקומונה וחברה אחרת לבשה אותה ליום שישי. אני קיבלתי זוג אופניים ליום הולדת 8 מסבא מאיר והאופניים עברו לרשות ילדי הקבוצה ואני בתורי רכבתי על האופניים. אמא, החיים בקיבוץ של פעם היו קשים וצנועים. בשנים הראשונות עבדת בגן הירק בחולות ולאחר מכן כמטפלת בבית הילדים עם פרידה. עבדת במטבח של המוסד החינוכי נעמן שאני וגדעון היינו בו, לאחר מכן עברת לעבוד בתעשייה. עבדת בבית חרושת נעמן במחלקת הקישוט, לאחר מכן עברת לעבוד במפעל סילורה בייצור "שלטים" לטלוויזיות. בשנים האחרונות את לא מוותרת והולכת למספר שעות לעבוד במפעל "אריזית" (מפעל לקשישים) בכל מקומות העבודה רכשת חברים וחברות מהקיבוץ ומקיבוצי הסביבה, תמיד גילית חריצות ואכפתיות רבה למקום העבודה ולפרנסה. לאורך שנים רבות טיפחת את החברות עם החברות שעלו איתך ארצה, ותמיד אמרת שהן המשפחה שלך במקום המשפחה שנכחדה בשואה. אנחנו המשפחה הגדולה והמורחבת שאת ואבא הקמתם. זו ההוכחה שלך לאהבה, ותמיכה לכל אחד מבני המשפחה: בנים, נכדים ונינים, חתנים וכלות. נזכור אותך בתור אמא, סבתא תומכת ואוהבת שיודעת לתת מטוב ליבה לכל אחד מבני המשפחה ולרבים נוספים שפתחת להם את לבך וביתך והם הפכו לבני בית במשפחת בין המורחבת. נוחי בשלום על משכבך באדמת כפר מסריק שכה אהבת. באהבה - שלמה.
