(20/04/1930 – 02/11/2019)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה הלה גולצרנולדה: 20.4.1930נפטרה: 2.11.2019 הלה גולצר בשקט ובצנעה נפרדים אנחנו מהלה. מטבע הדברים החיים ושאונם מביאים לחילופי דורות ומשכיחים את הראשונים. את הלה קשה היה לשכוח גם כשבסוף חייה היתה בבית העזר. והיום, כשאנו מלווים אותה לדרכה האחרונה, מתחדדים הזכרונות ומעלים קווים לדמותה בטרם פרידה. הלה גולצר נולדה באפריל 1930 בעיר סלאבקוב שבפולין למשפחה גדולה עם הרבה ילדים. כשפרצה המלחמה היתה בת תשע. מכאן עברו עליה שנות השואה האיומות שקשה לשומע להכיל אותן בייחוד כשמדובר בנפש כל כך טובה ואהובה כמו הלה. להלה היה חשוב שמה שעבר עליה ישמר בזיכרון באופן אותנטי ומיידי, ובשפה העברית, ולכן ישבה שעות רבות עם רחל קליין באוגוסט 1951 וסיפרה את סיפורה באופן קולח בעברית ובאידיש. החוברת שנקראת "יומנה של הלה" כוללת את השנים 1939 – 1945. אביה של הלה גוייס למחתרת הפולנית הקומוניסטית שנלחמה בגרמנים. האמא מרוב צער חלתה ועל הלה, הילדה, הוטלה כל פרנסת המשפחה. היא נדרשה תוך כדי סיכון עצמי, לנוע בדרכים לכפרים הפולנים, עם תעודות מזוייפות כדי להשיג מזון למשפחה. מכאן הפכה לילדה שורדת שנלחמת מלחמת קיום אכזרית יומיומית. ב1940 נכנסה המשפחה לגטו סוסנוביץ ואז נעשו החיים בלתי נסבלים. כמעט כל מה שזימנה השואה ליהודי פולין עברו על הלה מיום כניסתה לגטו: רעב, מכות, השפלה, עינויים, עבודות כפייה, סלקציות וגירושים למחנות הריכוז ולמחנות העבודה, וצעדת מוות. הלה מספרת ביומנה איך נתפסה באחד הימים ע"י אחד הגרמנים שהכה אותה ולקחה לביתו, שם הפכה להיות המשרתת של אשת הגרמני. ילדה בת עשר עבדה שעות על גבי שעות בנקיון, בכביסה כשהיא מורעבת ומקבלת מכות, וקללות על היותה יהודיה. הלה מזכירה ביומנה גם אנשים נוצרים טובים שהכירו את משפחתה ועזרו לה בהשגת מזון, ובבריחה דרך תעלת הביוב מהגטו. אתה קורא ביומנה וקולט שהאשה המקסימה והטובה, שכולנו היכרנו, עברה בשנותיה הראשונות חיים שנגעו בגיהנום, שאין חלקים מאותם ספורים ששמענו על השואה, שלא פגעו בה, ואתה שואל, איך הצליחה לשמור על צלם אנוש? איך הצליחה לשקם את נפשה החבולה, להקים משפחה עם מישו אהובה, ולרכוש את ליבם של כל חברי הקבוץ וילדיו? אתה מבין בעצם שכוחות ההישרדות מהשואה הפכו לכוחות יצירתיים של שיקום של "אף על פי כן", ושל חיפוש אחר החלקים המיטיבים שבאנושות. הלה עלתה לארץ באניית המעפילים "אקסודוס" הידועה בשמה העברי: "יציאת אירופה". לפני כן השתייכה לקבוצת פ.ח.ח שהמדריך שלה היה שמואל ברגמן. בקבוצה הזאת פגשה את מישו, ונפשה נקשרה בנפשו. ספור "אקסודוס" ידוע כאחד מספורי ההעפלה המפורסמים, כשהפעם היריבים הם האנגלים. אחרי שנות השואה האיומות, כותבת הלה, הפסדנו עוד שנה מחיינו בגלל "אקסודוס". הלה ומישו מצליחים להגיע לחיפה בעליה בלתי ליגאלית, ומשם לכפר מסריק. בכפר מסריק עבדה הלה בטיפול חולים במשך 30 שנה. היה פעם תפקיד כזה בקבוץ. מדי יום היתה הלה, ה"מלאך של החולים" עושה סיבוב יומי ברגל ומביאה לחולים את ארוחותיהם. מספרים שאנשים בקבוץ ביקשו לחלות בשפעת רק כדי לזכות בביקורים היומיים של הלה. ביקור של הלה לא היה רק עניין טכני, היא הביאה עמה משב רוח מרענן ומבריא לחולה. ב1975, כתוב בהד הנעשה, שהלה החלה לנוע בשבילי המשק על קטנוע המונע בעזרת סוללות. אל הקטנוע מחוברת עגלת האוכל לחולים. הלה מודה על כך שהקלו עליה ועל החולים. ב 1983 מגשימה הלה חלום - להשלים את לימודי התיכון שנמנעו ממנה בגלל השואה, והיא יוצאת לשנת לימודים באפעל. היא רוצה לזכות בנקודת זינוק חדשה להמשך חייה בקבוץ. היא כותבת: "היות ועמדה בפני משימה כה רצינית, בלעתי כל שיעור ולא שבעתי. הייתי יושבת עד השעות הקטנות של הלילה, כדי להשיג כמה שיותר". ואכן הלימודים מביאים את הלה לעבוד בספריה ושם, בין ארונות הספרים היא קוראת וממליצה לחברים על ספרים חדשים, ויוצרת אווירה שהיא מעבר להחלפת ספרים, אוירה של מפגש עם חברה אהובה ונעימת סבר. מכאן מתחזקת האמביציה של הלה ללמודים, היא נוסעת ליהל, היא לומדת לעבוד עם המחשב, והיא כותבת את זיכרונותיה, שלא עזבו אותה לרגע. עם השנים, בסיועה של שולמית, ושל סיגל המבורג, ושל עבודות השורשים של הנכדים, חוזרת הלה לימים הנוראים, אבל הפעם ממקום של כח, ממקום של הכרה שהנאצים לא הצליחו לשבור את רוחה. היא נענית לשתף בחלק מהחוויות הקשות, היא מוכנה לתת עדות לנוער שנוסע לפולין. להלה ולמישו נולדו שני בנים, יוסף ואפרים שהיוו מעין פיצוי על אובדן הוריה, אחותה ושני אחיה בשואה. המשפחה גדלה, שבעה נכדים, ותשעה נינים. הלה ומישו, ראשי המשפחה, זוכים באהבה רבה ובהוקרה מצד בני המשפחה. לפני כשנה וחצי נפטר מישו, והלה שכבר היתה בבית העזר נשארה בלעדיו. היה משהו מלבב וצעיר בזוג הזה, מין אהבה שלא מחליפה צבעים, מין חיבור מיוחד ותמיכה הדדית. ועל כן קשתה מאד על הלה הפרידה ממישו. נפרדים מהלה שהיתה אהובה על כולם, שהיתה של כולם, בזכות צניעותה ופשטות הליכותיה וטוב לבה, ורוצים לנחם את בני המשפחה. היי שלום חברה טובה, חזקה ואמיצה. תמיהה /טוביה ריבנר אחרי כל מה שהיה אם אתה עוד מסוגל לשמוע את השחרור את העפרוני המצויץ השכם בבוקר והבולבול והצופית אל תתמה ששמחה ברוח לשתות את קפה הבוקר, לדעת לבמע את כל צרכי הגוף ללכת בשבילים בלי מקל ולראות את הצבעים לוהטים אחרי השקיעה בן אדם מסוגל לשאת כמעט הכל ואיש אינו יכול לדעת מתי והיכן תכניע אותו השמחה. אליהו שחף הלה, אמא , סבתא, חמה, וחברה יקרה השארת אותנו משפחה שלמה עם לב שבור וכואב. את סבתא (כך אני נהגתי לכנות אותך), היה לך חשוב כל כך כל חייך שבראש וראשונה זה משפחה, משפחה זה מעל ולפני הכל ומי כמוך שבתור ילדה עברה את השואה- נלחמת ושרדת והצלחת ובגדול. הכרת את סבא מישה בגיל 17 ומאז לא נפרדו דרכיכם בטוב וברע והקמתם משפחה לתפארת . היה לך צורך כל הזמן לעזור, לתמוך, להעניק ורק לעשות טוב לכל אחד ואחת מאתנו. נראה לי שאין אחת או אחד בקיבוצנו שלא זכה למשהו ממך- אם זה בטיפול חולים, נסיעות עם חולים, עזרה בספריה – פה ליטוף, פה חיוך, פה עוגה טובה ופה אגוזי פקאן עשויים בתנור , פה איזה ליקר ביצים ופה איזה פסל יפה של סבא. תמיד הלכת עם המסר האחרון מאמך שאמרה לך לפני שהפרידו ביניכן- תהיי טובה לאנשים ותחלקי בכל מה שניתן לך. וכך חיית- רצית להתייחס ולתת לכל אחד. תנוחי סבתא יקרה שלנו תני חיבוק חם ואוהב לסבא. ואל תדאגי יותר מדי אנחנו נהיה בסדר, נתגעגע, נזכור ונאהב תמיד תמיד. שולמית
