(05/09/1948 – 28/02/1967)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה רעיה כפרי נולדה: 5.9.1948 נפטרה: 28.2.1967 בת חיים וירדנה. נולדה ביום א' באלול תש"ח (5.9.1948) במענית, קיבוץ ליד חדרה. סיימה את לימודיה התיכוניים בכפר-מסריק. נטתה למוסיקה והיתה זמרת. סגולה מיוחדת היתה לה לעצמאות ולחיוניות וכולה אומרת שמחת-נעורים. עיסוקיה מרובים היו: הדרכה בתנועה, הכנת מסיבות וקריאת-ספרים. גויסה לצה"ל בדצמבר 1966. נפלה בשעת שירותה ביום י"ח באדר א' תשכ"ז (28.2.1967) והובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-מסריק. ב"שלושים" לנפילתה הוציא כפר-מסריק את עלונו ("הד הנעשה") והוא כולו קודש לזכרה, ובמלאת שנה לנפלה הוציא הקיבוץ חוברת מיוחדת המכילה ברובה ממכתביה.(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)שנה שלמה חלפה מאז קרה אותה האסון הנורא. שנה שלמה ארוכה ועמוסה חלפה מאז קרה אותה האסון הנורא. שנה ארוכה על כל עונותיה ועדיין מהססת אני להאמין שכל דפיקה שתשמע על דלת ביתי לא תהיה סימן לבואה...הכרותנו נעשתה במחנה קיץ של התנועה, הכרה מקרית, אבל הרעות והידידות העמוקה אשר קשרה ביננו, לא היה בה מן המקריות. ואף לא היתה זו חברות סתם שנוצרה וקיימת בין אנשים בשל היותם חיים יחד בקבוצה אחת, או בכל חברה אחרת שבה מרבים האנשים להפגש מדי יום ביומו.על משפחתה לא הרבתה לספר, פה ושם היתה אומרת מילה או שתיים על שנות ילדותה, וגם אז בספרה היתה כאילו מציינת דבר מה וממשיכה לדבר כאילו נזכרה במשהו, משהו פעוט, שלא כאן מקומו ושאין צורך להתעכב ולדון בו.רצתה לדעת, רצתה ללמוד כמה שיותר. היתה שואלת ומביטה בעיניה הגדולות – התשובה לא סיפקה אותה. שיעורי המוסיקה והשירה פתחו לפניה עולם חדש, עולם שקסם לה. זוכרת אני כיצד כתבה אלי: אריאלה, הנסיעות האלה הורגות אותי, אבל זה נפלא!ואותו עולם נפלא שפתח לפניה שאפה להתקדם ולהשתלם.תמיד שאפה למצות את המכסימום האפשרי לא פעם חשבתי לעצמי: לאן היא רוצה להגיע? מנין לה תנופה וכח דחיפה שכזה? לא יכולתי, וגם כיום איני יכולה להשיב על אותן שאלות. ואני יושבת כאן, בחדרי, ומנסה להעלות ולשחזר חוויות משותפות, שיחות שלא סיימנו ואיני יכולה לסדר את כל אותם הרהורים המתרוצצים במוחי. אני מעלה לנגד עיני תמונה שבה רעיה ממהרת לחזור מחיפה על מנת שלא לאחר לפעולה בעכו עם החניכים. בתמונה שניה , היא מראה לי במבט מאושר ומרוצה את חדרה בקיבוץ... ועוד רבות הן התמונות המוכרות רק לשתינו, וכך הן עולות בזו אחר זו וחסרה רק את, רעיה, כדי לסדרן באלבום הרהורי. אריאלה פורת