(25/05/1913 – 30/09/1998)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה שרגא קלייןנולד:25.5.1913נפטר: 30.9.1998 לזכרו של אבא שרגאאבא נפטר במוצאי יום הכיפורים, אחרי מחלה ממושכת שלוותה אותו מרבית שנות חייו, חודשים אחרונים אחרי יום הולדתו ה-85. לפני מותו ביקש מאיתנו שנודה לכל אלה שסייעו לו וסעדו אותו בתקופת חייו האחרונה, בכאביו ובסבלו. שרגא ציווה את גופתו למדע בתקווה שתרומתו הצנועה תסייע למצוא מזור למחלתו.אנחנו זוכרים גם תמונות משרגא אחר – צעיר, חזק ומלא חיים. בילדותנו אנחנו רכובים על כתפיו ואוחזים בבלוריתו בדרך החולות אל הים. רוכבים אתו על סוסתו האצילה בביצות הנעמן, כורעים על גומה לחה ושותלים עץ בט"ו בשבט. שרגא אחר בימים רחוקים ניסה לחנך אותנו ע"י דוגמא אישית, בדרך של יושר וכנות, חיפוש האמת וחיפוש היופי הטמון באמנות , במדע ובחיי האדם.לשרגא היתה ילדות קשה.בגיל שש התייתם מאמו ונשלח ללמוד בעיר אחרת שם גדל בבית סבו, שהיה איש דתי, קפדן ומחמיר. עבד בחנות הסב ולמד בבית הספר היהודי.בהמשך גברה המצוקה הכלכלית ושרגא נשלח לעבודה בבית חרושת והתאכסן בפנימיה לנערים עובדים כשהוא קטן מכולם. בגיל 13 התחיל את הקרירה שלו כפועל תעשייה, אחר כך הצטרף לתנועות המהפכניות של אותה תקופה ול"השומר הצעיר" שנוסד בעיר.משפחתו הדתית ניתקה את הקשר אתו עם עלייתו לארץ ישראל, "שהרי עולים לארץ רק בבוא המשיח, אחרת חטא הוא". את אחיו הציל מהשואה כאשר שכנע אותו לעלות אחריו לארץ.בשנת 1933 הגיע לקיבוץ, שם הכיר את רחל, אמנו, ואחר תקופה קצרה רכש את ליבה ביופיו ובחכמתו. באותה השנה הוקמה משפחתנו שרגא ורחל אחזו זה ביד של זו ותמכו אחד בשני במסע של הרים ובקעות שנמשך 65 שנים, עד... שהמוות הפריד ביניהם.לאחרונה אושפז שרגא בבי"ח נהריה, שם לא הכירו אותו. בסיור רופאים וסטאז'רים ליד מיטתו נתבקש לספר על מחלתו. כאשר סיים אמר הפרופסור לפמלייתו שאין לו כל דבר להוסיף על ההסבר הממצה של המחלה והתפתחותה ושאל את שרגא היכן למד רפואה?תשובתו היתה" "אני רק שומר שדות ופעול תעשיה". בגלל שנות הלימוד המעטות שסיים עסק כל חייו, בתאווה גדולה בלימוד עצמי וברכישת ידע- למד 5 שפות, אמנות, פסיכולוגיה ופארפסיכולוגיה, מדע וספרות, תנ"ך ועוד. קרא אלפי ספרים ואת כל העיתונים האפשריים. היה מחובר לעולם בלי האינטרנט באמצעות ספרים, סרטים ומפגשים עם אנשים , טלויזיה עיתונים ורדיו... בילדותנו היינו באים לחדר הקריאה ולחדר העיון, אותם הקים וטיפח במשך שנים ארוכות, שם היה מסביר לנו את העולם בעזרת ספרי אמנות שרכש ולקסיקון גרמני ישן. שם ניטעה בנו הסקרנות להבין את אשר סביבנו.הוא היה מעורב פוליטית בחיי המדינה והקיבוץ, ומפינתו שאף להבין ולעקוב אחר כל הנעשה. היה בעל חוש הומור וכושר ביטוי . השתתף שנים רבות בלהקה הדרמטית של הקיבוץ ובלט בהומור ובמימיקה המיוחדת שלו. היה מספר ומציג סיפורים ובדיחות בכשרון וזיכרון מדהימים.בשנות פעילותו, כצעיר בקיבוץ, היה ממקימי ענף הרפת הראשון שנשלח ללמוד את רזי ענף זה.השתתף במאבק בפורעים ערבים בשער הקיבוץ לפני הקמת המדינה ובמלחמת השחרור עסק בלימוד נשק ושדאות והדריך עולים בנושאים אלה. עם בוא העלייה הגדולה עבד כנציג השוה"צ בסוכנות, בנמל חיפה ועד היום נשמרים קשריו עם העולים מאז.בקיבוץ עסק בהדרכת נוער והשלמות לקיבותים אחרים.שרגא עבד עשרות שנים בביח"ר "נעמן" ואח"כ ב"אסקר" ובסוף ב"אריזית" כפועל זריז, יעיל ובעל מוסר עבודה שאין דומה לו. היה משכים קום בחושך כדי להספיק לקרוא את העיתון לפני העבודה ומסיים בהספקים ללא תחרות.שרגא הוא היחיד בישראל ששרד במשך 56 שנים במחלת הדם הממארת ממנה סבל, שתוחלת החייים שלה היא כ-10 שנים. דבר זה השפיע על כל מהלך חייו. היתה זו "חרב דמוקלס", כדבריו, התלויה מעל לראשו. אבא שלנו שייך לתקופה שהקיבוץ היה אחר. הערכים היו אז במקום הראשון, מהם שאב את עצם קיומו. עבודה כערך עליון, השתייכות לתנועה ולמעמד הפועלים, כבוד לסופרים ולאמנים וערבות הדדית. במשך השנים כאשר הקשרים התרופפו הוא הלך והסתגר בין ספריו והקולנוע שהיה מעריץ. הקיבוץ של היום היה מוזר לו. בממשלת הליכוד, שקמה ב 1977, ראה את סוף המדינה וכאב את ההתמוטטות הכלכלית של הקיבוצים. העולם שהיה פעם מוכר הפך לדבר לא ברור ולא בטוח.מה שנשאר, כך האמין, זו האמנות שהיא נצחית, ולכן העריץ את כל סוגי האמנות. היה ידען גדול באמנות הפלסטית, הכיר את תולדות האמנות והיה מסוגל להרצות על כל הזרמים והציירים. הכיר את הבמאים ושחקני הסרטים מאז המצאת הקולנוע. הכיר את תולדות התיאטרון ומחזות על בוריים. ליוצרים שעסקו באמנות התייחס בהערצה ובאהבה עצומה וראה בהם ממש קוסמים. אמנים נעשו חבריו הטובים והיו בני בית אצלנו. הם הוקירו אותו, לא רק את הערצתו אלא ובעיקר את ההבנה העמוקה שגילה בעבודותיהם.הוא שנא דמגוגיה וזיוף ואהב כנות. על כן אהב בכל לבו את נכדיו וניניו הקטנים, בתמימותם ובכנותם. במחלתו, בכל כוחו האוזל שמר על כאביו לעצמו, ובלבד שלא ליפול למעמסה על איש. בלכתו נשארים עמנו זכרונות משפחתיים חמים של ילדות מתקופה רחוקה מאד וימים אחרים כל כך. אסא, אבנר ועמית.לשרגא,סליחה על כל אות ועל כל מילה... ביקשת שלא נדבר בך ועליך,ובכל זאת...בימים האחרונים נפתח סגור פיך, נפרצו דלתות לבך הדווי, קולך חלש ועייף, ומילים מרוסקות "הבנים שלנו", מלמלת בלחש "איך נולדו לנו ילדים באלה?"!והשיחה החרישית, המתמשכת עם אחיך האהוב שלא שיער כי זו היתה שיחת הפרידה...לעת ערב הביא לך אסא את "הנסיך הקטן", לחוש את הזוך שלו. איזו סתירה תהומית בין הראשית הזכה, המלבלבת והאחרית המתקרבת.האזנת לשירי הינקות ששרתי לו, לתינוק עיניך נפקחו לראות – וכאילו רווח לך מעט.וכשהלך ונדם החיוך והצחוק. ואתה שוב פונה אלי לדבר, לספר תוך מאמץ עליון. למחרת היום בצהרים, הנשימה כבדה, והעיניים שתרות לכל עבר, חשבתי, אתה מרגיש כל כך לבד, אחזתי בידיך הקרות "אנחנו אתך, אנחנו כאן, אם אתה רואה אותנו תרכין את הראש, תגיד "כן"... פתחת להרף עין וניתן הסימן. ושוב ביתר עוצמה הנשימות החורקות המצמררות.לא יכולתי עוד, שרגא יקירי, אסא לווה אותי הביתה ושב אליך עם דרורה.כעבור שעה אמרו לי שרגא נרגע ונרדם, כתינוק מפויס, אחרי בכי תמרורים...שרגא ישבנו שבעה, כל המשפחה מלוכדים, שרויים באבל, מעלים זיכרונות בדמע וצחוק.סידרתי פנית זיכרון צנועה עם תמונתך כשאתה בחור צעיר, יפיפה, עם ורד אדום לצידו ואלבום צילומים מיום הולדתך ה-65.הגיעו חברים רבים מן הקיבוץ ומחוצה לו. אחדים סיפרו את סיפורם שקשור אליך אישית. כמה מהם סיפורים מרתקים ששמענו אותם לראשונה. שרגא , בני עשרים הלכנו לחופה וקידושין, צעירים ותמימים וחסרי נסיון חיים.65 שנות היחד שלנו יצרו לעיתים מצבים שונים, מהם כואבים מאד, מהם שמחים, מרוממים ומלכדים. בשנים האחרונות עזרתך והדאגה לבריאותי חיזקו אותי. הודות לכך יכולתי עד היום הזה לצאת לעבודתי בארכיון, ולהנות ולשמוח עם המשפחה הנרחבת, החמה שלנו.שרגא, ואני אליך, אל האי-שם הרחוק...... אולי שוב יתגלגל אלינו יום מוזר שכזהוירופד בו גננו הסתווי,מצע של זהב נושר, מתעופףשלווים,נחזור אל עצמנולסיים את ריבנו שלא הולם..... רחל
