דף הנצחה לרחמן דב ז”ל

(10/10/1904 – 16/01/1973)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה דב רחמןנולד: 1.10.1904 נפטר: 16.1.1973 דברים ביום השנה של דב רחמן ז"ל"בימים הנוראים" שעברו עלינו מאז יום הכיפורים עולה דמותו החלוצית של דב שוב לנגד עינינו. דמותו של דב מקבלת יצר ממשות ויתר אקטואליות לנוכח המתרחש בימינו אלה. עולה וגוברת הכמיהה למחשבה מחודשת על מקומם של הערכים בימינו ועולות מחשבות שונות על מקומם של אנשי חזון לעומת נביאי החומרנות מחד ואנשי השמאל הכביכול – מהפכני, מאידך.הזעזוע העמוק העובר עלינו מאלץ אותנו לחזור למקורות הראשוניים ולמקור מחצבתו של דב ושל דור המייסדים.רציפות חייו של דב והעקביות בה הוא נהג מחזקות אותנו באמונתו שיש טעם לשליחותנו הייחודית כחברה במדינת היהודים.נעשה עצוב על הלב כשצריך להזכיר חברים ולעשות את חשבון הנפש והלב כשמשפחת הקיבוץ מתייתמת. מעשרות שנים של חיים ועבודה משותפים איש ליד רעהו, אתה חש שחברך משתלב ומשתרש בתוכך והופך להיות חלק מאישיותך. מתוך השיחות הרבות שניהלנו בשעת העבודה המשותפת יצאתי מעודד וחזק יותר ברוחי.נאמנותו של דב לחזון ולעקרון היתה כה עמוקה, משכנעת ומקרינה, שלא יכולת שלא להידבק בה. דבקותו בעקרונות חיינו היתה איתנה ושורשית.קיבוצנו מתקרב לשורת הקיבוצים הותיקים בהם רבים מבני הדור הראשון משלימים את מעגל חייהם. חברים ותיקים נעקרים מתוך שורותינו מדי שנה, ועלינו להשלים עם גורל עיוור זה להמשיך בדרכנו.דמויות מסוגו של דב צריכות להאיר את דרכנו. אנו מצווים על יתר ליכוד ויתר נאמנות ומסירות לשם הבטחת קיומה של חברתנו הקיבוצית. נשמור על דמויות אלה, נכבד את זכרם ונשריש את מורשתם בלבבות הדורות הצעירים המתחילים לשאת בעיקר העול של עיצוב חיינו ואליהם עוברת האחריות לגורל מפעלנו.ודב שייך לגרניטורה זאת של הדמויות המחנכות וכזה ישאר בזכרוננו עד עולם.                                                                                                  ארוך בן דוד.האדמה של אבאהאדמה הזאת, בה מונח אבא היא האדמה שלו. כבר שנה הוא לא חי עמנו, אבל האדמה נשארה שלו.אדם כמו אבא, לוקח חופן אדמה באגרופים קמוצים כדי לחוש, או להריח ולאהוב – ואז הכל פתאום הופך שלו.משהו מוזר כזה ולא מן הזמן שלנו – לאהוב את העולם דרך האדמה.לנו זה היה כמעט שיגרה: כשאבא נולד, חי ומת למען האדמה, למען המקום.ובכל מקום שם חיי, הלכה האהבה עמו.עכשיו, שהוא כבר איננו, נשארת אהבתו עמנו.  גם כשאנחנו אחרים- כמעט לא מוכרים לשורשיות.היה משהו עמוק באבא שהטביע חותמו עלינו יותר מכל - ואולי לא ידע:הכנות להיות בכל מקום- אדם.לחוש לזולתך אותה האהבה שיש בך למקומך, לינקותך.עכשיו כבר לא יוכל לדעת ולחוש, כבר לא ישא את הכאב, האהבה לאדמתו במו ידיו אשר שותקות.ומה שהותיר אחריו כציווי נפלא אלינו, נשאר כאילו מעולם לא נפטר, כאילו הוא חי בכל עוזו, רק שאין רואים עוד את פניו החמות- ואהבת לרעך כמוך.                                                  זו האדמה של אבא.    

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן