(01/05/1910 – 16/01/2003)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה רחל רחמןנולדה: 1.5.1910נפטרה: 16.1.2003 ביום חמישי שעבר נסגר מעגל חייה של חברתנו רחל רחמן.93 שנותיה מקפלות בתוכן סיפור מרתק של דור שלם, שמפעל חייו הוא אבן פינה לכל מה שהוקם כאן. פרקי חייה נסתיימו גם הם באופן סמלי – היא עצמה את עיניה לתמיד, בדיוק שלושים שנה , באותו היום ממש , לאחר מותו של דב, בן זוגה ושותפה לחיים.רחל נולדה למשפחת פייגין בפולין המזרחית דאז, היום רוסיה הלבנה, בעיירה יהודית טיפוסית שהתרבות הייתה בה בעלת חשיבות גדולה. ספריה, מקהלה, להקה דרמטית ופעילות ציבורית יהודית ענפה שהוריה לקחו בה חלק.הסבא שלה היה אדם חכם מאד ורבים היו באים להתייעץ אתו מקרוב ומרחוק.אהבתו לארץ ישראל כבר בשלהי המאה ה 19, לא היתה רק תפילות ומילים, הוא שלח בפועל את בנותיו לארץ ואפילו הוריו שלו נקברו פה. אביה של רחל, בצלאל, היה אמנם תלמיד ישיבה אבל גם הוא נדבק בחיידק הארץ ישראלי. כשהגיע לבגרות חיפש לעצמו בחורה ובתנאי שהיא יודעת עברית. כל שאיפותיו היו לעלות לארץ, להגשים את רעיון הציונות ולחנך את הילדים בעברית בלבד. הוא פגש את אמה של רחל שנודעה בכך שזכרה את התנ"ך בע"פ ויחד בנו משפחה.רחל גדלה בבית בו שפת האם היא עברית, מפת א"י תלויה על הקיר ומשאת הנפש של כולם היא לעלות לארץ. כשהייתה בת 14 הקמו היא וחבריה את קן "השומר הצעיר" בעיירה. בהמשך נשלחה ללמוד בוילנה שם פגשה את הסופר ביסטריצקי שהיה שליח בשם הצינות והיא נעשתה ציונית אדוקה ולוחמת בהשפעתו.כשסיימה את הגימנסיה חזרה לעיירה ונהפכה מורה בעצמה. חיפשה כל דרך לעלות אך זה לא היה פשוט. בסוף הדודות שכבר חיו בארץ שלחו לרחל כסף והיא הגיעה ארצה בתור תיירת בשנת 1934 ומאז נשארה.ראשית דרכה בארץ היתה כשהצטרפה לגרעין של רמת יוחנן. היא לא רצתה להיות מורה והלכה לעבוד ברפת שנחשבה לעבודה הקשה ביותר. 5 שנים היתה רפתנית מדופלמת. הייתה מאד מרוצה בעבודה אבל היו בעיות בין אנשי מפא"י לשוה"צ , עד שהוחלט ש"השמוצניקים" מרמת יוחנן יעזבו ויצטרפו לבית-אלפא. עוד ברמת יוחנן הכירה את דב ויחד עברו לבית אלפא. גם שם לא מצאו את מקומם וחיפשו קיבוץ אחר ומכיוון שדב הכיר את יצחק מגדלי ז"ל הגיעו לבסוף לכפר מסריק.רותי הבת הראשונה , היתה בת שנה כשהגיעו לכאן ורחל נכנסה לעבוד ברפת ובמשך הזמן גם ניהלה את הענף.לאחר שנות עבודה קשות, פנו אליה להצטרף לצוות ההוראה. היא נסעה ללמוד בסמינר בת"א וכשחזרה החלה ללמד ולחנך את קבוצת רימון וקבוצות נוספות בהמשך.במהלך השנים נולדו גם שלושת הבנים- יוסף, מיכה ודוד והמשפחה נהפכה להיות אחת מהגדולות והמורגשות ביותר בקיבוץ הקטן של אותם ימים.במהלך השנים רחל פעילה מאד בתחומים שונים והיא מנהלת ביד רמה ובקול רם, מבצעים שונים ובעיקר את חגי פסח וליל הסדר שבהם השקיעה כל מאמץ לשפר את רמת הקריאה ודיוק העברית של גדולים וקטנים.ביחד עם דב ניהלה מאבקים ללא פשרה בנושאי קיבוץ, שיתוף, עבודה שכירה, שיוויון ועקרונות חיינו. היו אלה מאבקים שהפכו להיות הסמל המסחרי של שניהם ורחל המשיכה לשאת את לפיד המאבק העיקש והקשוח ללא לאות או ויתור עד יומה האחרון.לאחר מותו של דב, רחל משנה כיוון ומתחילה בעבודתה כספרנית במוסד החינוכי, עבודה שתמשיך במשך עשרות שנים.אחד הקשיים הגדולים שהיו לה היתה עזיבת הדור השני את הקיבוץ ובעיקר שניים מילדיה שירדו לחו"ל. דווקא למורשת משפחתה שלה מהלך כזה היה קשה להבין ועוד יותר קשה לקבל, אופיה הבלתי מתפשר ובלתי מתגמש הפך את העניין לכואב ומייסר.דמותה של רחל הצועדת במרץ ובשנים האחרונות נוסעת לכל ממקום עם הקלנועית שלה, היו מרכיב קבוע בתמונת הקיבוץ הזה. עקשנותה להגיע בכל מצב ובכל מזג אויר לכל שיחה, אירוע, חג או אבל, פעילה ומורגשת דורשת להשתתף ולהשמיע את דעותיה המגובשות והנחרצות גם כשעברה כבר מזמן את גיל התשעים,היו לפלא רק לאלה שלא הכירו אותה מקודם.שמיעתה נחלשה מאד וגם עיניה כהו אבל היא באיזה כוח נסתר ממשיכה כמעט מדי יום להקיף את הקיבוץ בנסיעה כדי לראות מה חדש ומה כבר לא יהיה כמו שהיה.אנחנו נפרדים היום מדמות מיוחדת שחייה הארוכים והמלאים עד סופם, יכולים למלא דפים רבים והם בוודאי ישמשו זכרון יקר ומנחם לרותי ולבנים ולנכדים כפי שהוסיפו צבע מיוחד במינו לחיי הקיבוץ כולו במשך יותר משישים שנה. נכתב ע"י עפר ואברהם ע"י ראיון עם חוה גירש.שאלות של אהבהככל שחשבתי על אמא, לאפיין בה צדדים שאינם בגלוי של יומיום חייה, עלו תחושות של מאזן.אחר כך הבנתי, שכל חיינו הם מאזן, וכשמתים לך אלו, שהיו לך והיית להם חלק מתמצית חייך, הרגש נע בין לבין...כי כל חיינו חיפשתי אצל אמא מה שילד מחפש, עד שגדל מאד – רוך, ליטוף, פירגון, וורוד...אמא מעולם לא היתה וורוד. בין הצורך למעשים, לבין הצורך בלהיות (איתך ושלך) איחדה את שניהם, עד שלהיות איתך הפך, מאד, לעשות בשבילך. כל הזמן, ללא ליאות, לאורך כל הדרך.בעשייתה, רצתה לשקף ולגעת בך ברוך, בליטוף בוורוד. לי זה לא הספיק. עד היום.עכשיו, כשאמא איננה, מצאתי עצמי מנסה להבין את שהכרתי: שהחלק הנסתר הזה להיות עגולה, ריגשית, עוטפת, בוכה, היה בשאלות. בדאגה. כמה מוזר, שאמא ביטאה קירבה ורגש בשאלות של דאגה. כמה מוזר, שאשה כזו תכליתית, מציאותית, הפכה את הדאגה לכולנו למוקצנת, מוגזמת מאד, ככל שגילה הפליג.כי בתוך תביעתה שנשמור על עצמנו, התמצו בתוכה, להבנתי, הרגשות שכל כך חסרו לי...עכשיו אני רואה את המאזן: שאלות הדאגה היו הדרך שלה לאהבה.שאלות של אהבה... יוסף
