(16/04/1920 – 10/05/2004)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יוסף שמאלי נולד: 16.4.1920 נפטר: 10.5.2004 אתמול בשעות אחר הצהריים השלוות אירע אסון בבית העזר שלנו. בחדרו של יוסף פרצה לפתע אש, ועשן סמיך מילא את החדר הקטן, אך בחוץ לא היה סימן לכך. יוסף שנח אותה שעה, לא הצליח להזעיק עזר וכשנכנסו אליו לאחר זמן, מצאו אותו במצב קשה ומיהרו להוציאו החוצה, שם עדיין נשם את נשימותיו האחרונות. איזה סיום טראגי למסכת חיים מרתקת לאיש כה יקר וכה אהוב. יוסף שמאלי נולד במרטש בליטא. בהגיעו לגיל 17 ,כחבר נאמן ב"שומר הצעיר", החליט לצאת להכשרה. ההורים התנגדו משום שהיה צעיר ובעיקר בגלל מצבו הבריאותי לאחר מחלת טיפוס קשה שעבר, אולם יוסף עמד על שלו ויצא ביחד עם חבריו להכשרה ב"קיידן". המצב במחנה ההכשרה היה קשה ולא פעם הגיעו למצב של רעב ללחם. להורים כמובן שלא גילו את המצוקה כי לא רצו להדאיגם. תקופת ההמתנה לעליה לארץ התארכה, והיו אנשים שחיכו לאישורי עליה יותר מ 5 שנים ולכן, במצב כזה כשהסיכויים לעליה קלושים התחילה התפרוררות ויוסף חזר למרטש עירו. כעבור תקופה קצרה עבר לקובנה והתחיל לעבוד בבית חרושת לטקסטיל. אחד מותיקי העובדים במפעל התחיל לקרב אותו לחוגים הקומוניסטים והוא התחיל להיות פעיל בעיקר בעזרה לאיסירים פוליטייים. ב 1940 כשהסובייטים נכנסו לליטא יוסף היה כבר אחד המנהלים של בית החרושת לטקסטיל. בבית, בעיר הולדתו עוברים על היהודים זמנים איומים וגם משפחו בין הנספים – אמו ואחותו נרצחו בדרכן לפולין במחסום הגבול וגם אביו מוצא להורג. יום לפני פרוץ המלחמה הוא נוסע עם חברות לביקור ראשון בוילנה. לאחר ששמעו כי פרצה מלמה הבינו שאין טעם לחזור והחליטו לנסות להציל את חייהם ולהצטרף אל הכוחות הלוחמים. הם התחילו ללכת ברגל לכיוון הגבול הרוסי, בלילות הלכו והתקדמו ובימים הסתתרו מפני הפצצות המטוסים. לבסוף הצליחו לעבור את הגבול ועלו על הרכבת האחרונה שיצאה מן העיר מזרחה. יוסף צורף לבריגדה הלוחמת ובהמשך הצטרף לשורות הדיוויזיה הליטאית. במהלך הקרבות נפצע ושכב בבית החולים 3 חודשים ולאחר שחזר לשדה הקרב נפצע שוב, והפעם הרבה יותר קשה. הוא אושפז בבית החולים במוסקבה למשך 7 חודשים שלאחריהם שוחרר מהצבא וחזר לפולין שם יצר קשר עם קבוצת חלוצים יהודים עמם עלה ארצה ביוני 1947. כשהגיע לישראל החליט להצטרף לכפר מסריק משום שאחיו הגדול, בצלאל, כבר היה בקיבוץ. כאן פגש את מלכה, בת עירו, ותוך מסירות ואהבה הדדית רבה בנו יחד קן משפחתי חם לתפארת. בתחילת דרכו עבד בקבוצת הבניין שלנו ובהמשך היה נהג משאית שנים רבות בקואופורטיב ההובלה עד שזה פורק. לאחר מספר שנים של עבודת ב"מילוז" חזר לעבודה בסילורה, שם שימש כמחסנאי והיה אהוד ומקובל על קהל הלקוחות שראו בו כתובת נעימה לפניותיהם. במשך עשרות שנות חייו בקיבוץ היה תמיד איש חם ואהוב בקרב חבריו. היה מארח למופת והעוגות שהיה מכין במו ידיו היו לסמלו המסחרי ועשו לו שם של אופה מומחה. תמיד היה איזה חיוך מתוק נסוך על פניו העגולים ותמיד יכולת לשמוע ממנו איזה סיפור או בדיחה שאסף לאורך הרפתקאות חייו. יוסף היה פעיל ומוכר במשך שנים רבות בארגון יוצאי ליטא ובעיקר בארגון הפרטיזנים בארץ שלהם הקדיש שעות וימים של התנדבות ונסיעות לכל קצות הארץ. כאן בבית, נשאר בסוף ימיו כאחרון למשפחתו אך אף פעם לא היה לבד. חבורה של בני הדור הותיק נהפכה לכעין משפחה חלופית והמפגשים בארוחות הבוקר ובעיקר בשמחות ומסיבות נתנו לו כח להמשיך. יוסף התפרסם בלביבות שהיה מכין כל שנה בחנוכה ואפילו כשחלה ובקושי עמד על רגליו לא ויתר והתעקש להכין את הלביבות שחבריו כה אהבו. להדרה ואלישע, לנכדים ולמשפחה כולה- וגם לצוות בית עזר שהיה למשענתו החמה וביתו האחרון- אנחנו אתכם בשעה עצובה זו שבה אנו מלווים את יוסף למנוחתו האחרונה. היה איש חמוד ויקר – והנה, איננו עוד . יהי זכרו ברוך. עפר ואברהם.
