(03/06/1919 – 09/09/1992)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה מלכה שמאלינולדה: 3.6.1919נפטרה: 9.9.1992 קווים לאישיותהאני זוכר את מלכה עוד כשהיתה בשכבה הצעירה של תנועת הנוער גורדוניה, בעיירה בה כולם מכירים את כולם.נפגשתי אתה שוב בתחילת שנות החמישים. שמעתי על כל שעבר עליה: לוחמת, משליכה את נפשה מנגד, בהתנדבות. על גבול ההתאבדות. מבריחה ילדים מגיא ההריגה. אוספת ומחנכת ילדים יתומים ונטושים.הייתי הלום. האם זאת מלכה הילדה השברירית שזכרתי? איך שלטה ברוחה ובכוחותיה ונשארת שפויה?על פעולותיה כתבו לוחמים וניצולים בהרבה ספרי זכרונות . ניסיתי כמידת האפשר , בתחושה של שליחויות- קודש, ללקט את העדויות ולהשאיר בארכיון הקיבוץ "תיק עדות".יש שני סוגים של ניצולי שואה. אחד מחניק את הכל בפנים, לא מדבר על זה אפילו בחוג המשפחה שמא זה יזיק לילדים. מלכה היתה מהסוג השני – הכל החוצה, שהדור הצעיר ידע וילמד על הכל ושבתהליך החינוכי הזה תתחזק זהותו הישראלית.בתום המלחמה לא יכלה מלכה להרגע: היא חשה שחובה עליה לבקר במרטש,לאסוף עדויות. ושם לאחר ימים אחדים, בהם התגוררה אצל משפחת טטרים שהכירה לפני המלחמה. לפנות ערב הודיעו לה המארחים שנודע להם כי הוחלט לחסל אותה. בגלל זיהוי המרצחים הליטאים. עוד באותו ערב יצאה מהעיר ברגל. שוב ניצלה.מחקירותיה נודע לנו על הסוף האכזרי של אימנו גניה ושל אחותנו שרה'לה.מלכה גם האחרונה שראתה את אבא שלנו, יהודה, בגטו קובנה בטרם הוצאו שם להורג כל הגברים.זימן לנו המזל שמלכה הצטרפה למשפחה שלנו. בילינו יחד הרבה. היא חיה את העבר – בגופה ובנפשה- וכל נושא היה לרוב מסתכם בסיפור משל הימים ההם. אבל תמיד חדש, שטרם שמענו.גם כאשר שכבה כבר חסרת אונים, השתדלה לשמור על צלם אנוש ולא רצתה לעורר רחמים. גם על ההומור שמרה עד הסוף. כשהזדמן לנו לדבר על חברים שנפטרו מדום-לב שאלה: "האם היו צדיקים גדולים כל כך שנפל בחלקם מוות כה קל?"מלכה שלנו לא היתה גיסה שלנו היא היתה אחות של רגינה ושלי.תוך ארבע שנים איבדתי שתיים יקרות. שלום לזכרך- אחותנו מלכה. בצלאל.לאמא,שלושים יום שאת כבר לא איתנו. קשה לתפוס שכך הוא המצב. הרי ארבעים וחמש שנים הייתי מחוברתאליך. בשנים הראשונות צמוד-צמוד. ולאחר שהקמתי בית משלי והתרחקתי פיזית – תמיד נשאר הקשר ותמיד היה כיף לבוא הביתה ולקבל פינוק ולשמוע סיפורים ורכילות חדשה בקיבוץ ובמשפחה.ביום שישי האחרון היה זה ביקורי הראשון מאז שהלכת מאיתנו, היה זה ביקור קשה מנשוא. הכל עומד במקומו כאילו כל רגע את צריכה להיכנס, אפילו נרות השבת דלקו. ואיך יתכן שאני באה ואת אינך. ונראה לי שכאן מתחיל הקושי שלנו. עד עכשיו, ובפרט בחצי השנה האחרונה, ניסינו אנו לתמוך, לעודד, לעזור ותמיד בעזרתך. מנסיון של שנים למדתי שאותך אמא קשה לנצח – החיים לא פינקו אותך וידעת להתמודד עם הקשיים ותמיד הצלחת. האמנתי שגם הפעם תצליחי.הקשיים שעמדת בהם בהצלחה פשוט אינם נתפסים. מסיפורי מלחמת העולם עולה כי כל יום ויום היהסיפור הישרדות בפני עצמו. לאורך כל הדרך תמיד היית נחושה בהחלטתך "לי אין מה להפסיד, צריך להלחם בצורר ולהציל את מה שאפשר".וכך הגעת להלחם בשורות הפרטיזנים נגד הנאצים ולצאת מזה בחיים.אחרי המלחמה חזרת לפעילות איסוף הילדים שניצלו והעברתם לארץ. כשהחלטת את לעלות לארץ המובטחת גם אז ניצבת בפני קשיים רבים. נאלצת לעמוד מול ארץ ישראל אך כף רגלך לא יכלה לדרוך בה. מאניית המעפילים ישירות לקפריסין ורק אחרי חודשיים של שהות שם הגעת לארץ ישראל. בארץ, עוד פעם מלחמה – מלחמת השחרור. אחרי כל התלאות, היסורים והחוויות הקשות התחלת לבנות חיים חדשים משלך. והרי אי אפשר להתנתק מעבר שכזה ולהמשיך לחיות כאילו לא קרה דבר, ולך אמא היה הכח לדבר ולספר.ועל סיפורים אלה גדלנו. ואמא דברה וסיפרה – והיה קשה לשמוע. כי הסיפורים הם לא על אדם כלשהו– זהו סיפור אמיתי שאת עברת על בשרך, אמא שלי.כשנולדו ילדי תמיד ליוותה אותך ההרגשה של אותן אמהות שהתמזל מזלן ומסרו את ילדיהן לידייך,ואת העברת אותם לבית יותר בטוח עבורם. לעולם לא חדלת לחשוב על הרגשתן של אמהות דואגות אלו. כל פעילותך עם ילדים בחינוך או במשפחה היתה מלווה עם ההחלטה הנכונה לעלות לארץ ישראלולגדל ילדים ונכדים גאים, עם בטחון – ובלי השפלות אנטישמיות שהיו מנת חלקם של רוב יהודי העולם.רוצה אני לסיים ולא יודעת איך. אנחנו עדיין לא התרגלנו לרעיון שאת לא עימנו.קשה, קשה לקבל את העובדה ואת האמת המרה שאת איננה.ושהפעם נוצחת במלחמה הקשה נגד אותה מחלה חשוכת מרפא. שלך, בתך הדרה.
