(28/06/1923 – 28/06/2010)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יהודה ביןנולד: 28.6.1923נפטר: 28.6.2010"פרצתי אל העולם עטוף אהבה...הביאוני אל הברית ופדו בכורתי בתפילה,האמורה לשומרני מכל רע.ואני את תפילתם לא ידעתי...מן הים הגועש ברחם אמיאל חופים לא נודעים הגעתי,לתור אחר טעמים וריחות,לגבור על מכשולים וסכנותלמען אדע רזי העולםואשכיל מהוויותיו ".כך כתב יהודה ז"ל ביומן זיכרונותיו על סף שנתו השבעים. ועוד כתב:,האדם הוא תבנית נוף מולדתוואני שזכיתי ליצור במו ידי את מולדתימה התבנית שעיצבה את דמותי?"שורשי סיפור חייו העשירים ורבי-המעש של יהודה נטועים בעיר וינה. הוא נולד ב-28 במאי 1923 למשפחה יהודית ענֵפה. הוריו חינכו אותו לזיקה הדוקה אל המסורת היהודית ומנהגיה מחד, ואל אוצרות התרבות האנושית האוניברסאלית הכלל-עולמית מאידך. תמונות ילדותו,הקולות, הריחות והטעמים מבית אבא וסבא ליוו את יהודה כל חייו ואליהם ערג. כילד חיכה בקוצר רוח לרגע שיגיע למצוות ויוכל להתפלל כגבר, אך לאחר שעלה לתורה בטקס "בר המצווה" ביקש לפרש את זהותו היהודית ברוחו.כנער ספג יהודה גם את מראות מצעדי האחד במאי ובליבו נטמנה האהבה לסמליו של האדם העובד. בצד חוויותיו כנער מתבגר המכור לקריאת ספרי הרפתקאות, אהדה לכדורגל והתוודעות ראשונה לאמנות הבמה – התיאטרון והאופרה, היה עד למאבקים פוליטיים אכזריים. תחושתו הפוליטית לא עומעמה עם השנים, ואותה ביטא לא אחת במאמרים בעיתון הקיבוץ ומחוצה לו. בשלהי ילדותו הצטרף לקן השומר הצעיר והחל לחלום על ארץ ישראל ועל הקיבוץ. הקן השומרי הישרה על יהודה קסם במנגינותיו – מנגינות ארץ ישראל וניגונים חסידיים שהושרו בדבקות. לאט לאט הבינו יהודה וחבריו שמקומם בהגשמה בארץ ישראל. הם למדו עברית שלבשה מעתה דמות חדשה. לא עוד כלי להבנת התפילות בלבד אלא משהו מן התרבות והחיים של המגשימים בארץ ישראל.עם עליית כוחה של התנועה הפשיסטית הנאצית הבינו יהודי וינה כי שעת ההכרעה הגיעה. יהודה וחבריו מתנועת הנוער זכו בסרטיפיקטים הנכספים והצליחו לעלות לארץ ולהמשיך בלימודיהם בקיבוץ גן שמואל במסגרת חברת נוער. בארבע שנות שהותם בקיבוץ הוענקה להם תשתית השכלתית, ערכית ומעשית לחייהם כאנשים בוגרים. בבגרותו הבין יהודה, שהפך לאיש חינוך מוכר ומוערך, שתקופת חינוכו בגן שמואל, שבה הודגש השילוב של למידה עיונית עם עבודה קהילתית ותעשייתית, תוך זימון אפשרויות מגוונות לכל הכישרונות, הם מתכון לחינוך מוצלח ומעשיר.בתום תקופת החינוך בגן שמואל הצטרף גרעין ההכשרה של יהודה וחבריו למשמר זבולון. נוף המקום היה אדמות חול, ביצה ומליחה, שעליהם התיישב הקיבוץ. חבריו נרתמו לבנייה ועשייה חלוצית בתחומי החקלאות והתעשייה. בתקופה זו הקים יחד עם שלמה ריז'וב ז"ל את ענףהמדגה בקיבוץ. את שושנה אשתו האהובה הכיר יהודה כאשר באה מבית אלפא לחזות בהצגת הלהקה הדרמטית של כפר מסריק, שנחשבה אז כאחת מבימות החובבים המעולות בארץ. כאשר בשלה אהבתם נכנסו לחדר משפחה. הילד הראשון שנולד להם – שלמה – הסב שמחה רבה ליהודה והוריו, שהצטרפו אליו לקיבוץ. עם הולדת בנו ניצבה לא אחת בפני יהודה הדילמה האם להיענות לפעילות תנועתית וחינוכית מחוץ לכותלי הקיבוץ או להיצמד לאתגר המשפחתי. כאשר התבקש לצאת לשליחות מעבר לים העדיף את המשפחה.פרישתו של יהודה מהעבודה החקלאית בעקבות בעיית בריאות אילצו את יהודה לבחור בתחום עבודה אחר, וכך הפך למחנכם של נערים ונערות משכונת מצוקה בישראל. את תפקידו כמחנך המשיך עם חינוכם של קבוצת נערים ונערות פליטי השואה מצ'כיה – קבוצת ה"פורצים" (שלימיםבהשפעת יהודה התאחדו עם בני הקיבוץ הפכו לקבוצה אחת - "הגושרים"). במשך הזמן הפך יהודה לסולל נתיבים ויזם של תהליכים חינוכיים ברחבי מערכת החינוך בישראל.בביתו שלו המשיך יהודה לטפח את משפחתו. נולד גידי – הבן השני. למרות זאת שושנה החליטה לאפשר ליהודה לפרוש כנפיים ולפתח את כישרונותיו. הוא יצא לתקופת לימודים ארוכה בקורס רכז משק ב"רופין". לאחר מכן נכנס לתפקיד הגזבר. חיי המשפחה הוארו באור חדשעם לידת התאומים – שאול ודורית, שמלבד השמחה והאושר חייב את בני הזוג להתמודד עם התעסקות אינטנסיבית עם גידולם. סבא מאיר, אביו של יהודה, כבר בן 80, נרתם לעזרה.במרוצת עשורי החיים בקיבוץ מילא יהודה מגוון של תפקידים בתחומים שונים – גזבר, מזכיר,אקונום, רכז ענף המטע, רכז ועדות שונות. בין תקופות התפקידים האלה יצא לפעול בשירות התנועה והמדינה. בכל תחום שעסק בו יהודה השקיע לימוד, יוזמה ומנהיגות.למרות הרב-גוניות של התפקידים מעולם לא הסתפק בקיים ותמיד שאף לחדש, להוסיף ולשנות. הוא לא היסס ליטול מנהיגות ולהוביל תהליכים, שחלקם מרחיקי לכת. דוגמא יפה לכך היא הנהגת עבודת חברים בקטיף התפוחים בעונה כדי להימנע מעבודה שכירה. כרכז המטע הוא הנהיג את "תלוש הקטיף", אשר העניק זכות לקבלת פרי בעונת החורף למי שיצא לקטיף בעונת הקיץ. בעת היותו אקונום שקד על גיוון התפריט, יזם וביצע קניית מזון בזול בשווקים ועוד. גם משדה התרבות לא הדיר רגליו: עיצב את ליל הסדר,ניהל זמן מה את הלהקה דרמטית, מצא דפוסים לחג האסיף ועוד.בשנות ה-60 פנה לעיסוקים בנתיבי ההשכלה והחינוך. במסגרת עבודתו התנועתית ניתח צורכי ההשכלה הגבוהה בקיבוצים והקים מסגרות לימוד שיתאימו במיוחד לתנועה הקיבוצית. הוא התמחה בתחום השכלת מבוגרים. לימים היה בין יוזמי הקמת המכללות האזוריות בחסות האוניברסיטאות והשתתף בפורומים שדנו ברפורמה במערכת החינוך. ביוזמתו נוצר קשר עם גורמים בעולם הגדול שעסקו בחינוך מבוגרים והוא נשלח פעמים רבות לייצג בהם את ישראל. כמו-כן פרסם שורה של מאמרים בנושא. לאחר מכן פנה לעסוק בעבודה בבתי ספר,כולל בתי ספר ערביים. תוך שהטיף לטיפוח חשיבה מקורית אצל הילדים וקידום החינוך הערבי בארץ, וכן הגה והפעיל את תכנית "אשכולות", שמטרתה להפגיש בתי ספר מכל המגזרים בישראל.תפקיד חשוב ביותר שהוא מילא בשנות ה-70 היה ניהול גבעת-חביבה – המרכז להשכלה התנועתית. הוא ראה את תפקידי המכון כשילוב של חמישה מעגלים: המכון ללימודים ערביים, בית ספר לחקר הציונות, פרסומים, הדרכת פעילים ומחקר, מרכז לחינוך מבוגרים והדרכה בסמינריםשונים. קשה למנות את שלל תפקידיו של יהודה ופועלו במשך השנים. החל מריכוז ועדת התרבות, ועדת החגים, ועדת הצריכה ומזכיר הקיבוץ. אחד התפקידים שמילא בקיבוץ בנחישות, אחריות ורגישות היה יישום ההחלטה על המעבר ללינה המשפחתית. לדעת יהודה מוקד החיים בקיבוץ חייב לעבור לתא המשפחתי. הקיבוץ המשפחתי הוא חזק ומורכב יותר. עליו לשרת שלושה דורות המתפצלים למשפחותיו. יהודה בנה תכנית אסטרטגית ארוכת-טווח וחכמה, שבסיומה עבר הקיבוץ ללינה משפחתית בסדר מופתי.תפקידו האחרון בשירות הקיבוצי היה עריכת "הד הנעשה", תפקיד שעשה בחריצות ועקביות למרות קשייו הבריאותיים. במהלך השנים פקדו מחלות שונות ואסונות את יהודה ובני משפחתו. בנו גידי נפטר בגיל צעיר, כאב לילד קטן. גם חתנו האהוב, זאביק, הלך לעולמו כאדם צעיר בשיא פועלו. אולם תעצומות הנפש של יהודה ושושנה שרדו את הכאב והשכול. כמשפחה דאגו לשלומה של אורנה ואף ליוואותה כל השנים גם כשנישאה שנית וראו בילדיה מנישואים שניים כנכדיהם לכל דבר. את נכדיהם בקיבוץ אספו לחיקם וסייעו ככל יכולתם לדורית וילדיה. בשנים האחרונות הורע מצב בריאותו של יהודה, אך הוא לא ויתר ולחם על חייו. בשנים אלה בילה בביתו בחיק המשפחה עם שושנה, הילדים והנכדים. אך התעניינותו בנעשה בקיבוץ לא פחתה.למרות החשיבות שראה בשמירת ערכי הקיבוץ כאב לו שהקיבוץ לא מתחדש. הוא הכיר בכך שיש להתחשב בצעירים ולקבל את הדרך שבה ירצו לחיות.פועלו של יהודה לא יישכח. דברים רבים שיזם ועשה לא הוזכרו כאן, אך יבוא היום ויפורסמו.כתבים רבים השאיר, שבהם הוא מספר את סיפור חייו ואת הנתיבים אותם סלל.בני המשפחה –שושנה, שלמה, דורית, שאול וכן ארבעת- עשר הנכדים וששת הנינים – אנו יחד אתכם בצערכם ומחזקים אותכם.זכרו של יהודה חקוק בזיכרון כפר מסריק וחבריו לעולמים. כתבה רחלי בר דודיהודה היה עורך הד הנעשה כשבע שנים 2.6.199- - 22.3.2002בחרנו לכבד את זכרו של יהודה בקטעים מתוך הטור הראשון שכתב כעורךבעיתון של אוקטובר 1995. הקיבוץ עבר אז משבר כשהמזכיר סיים את תפקידו ותקופה ארוכהלא נמצא לו מחליף. יהודה- לא נמנע אף פעם מלהביע את דעתו גם כשזו היתה מעוררת מחלוקת ופעמיםאפילו הביאה עליו תגובות קשות ומכאיבות.נזכור את פועלו בתחומים רבים ואת עשייתו שהשאירה חותם לשנים רבות בקיבוץ.טור ראשוןחלף ליל הכיפורים, בו פתחנו בחשבון נפש בנושא "העבודה והפרנסה"חלפו ימי הסליחות ואנו בפתחו של סוכות, חג האסיף. לפני דור עשינו לנו מנהג להתברךבאסיף השדה, הגן והחי. חשבנו אז שאנו יוצרים דפוס משלנו לשבעת ימי החג. מאות נהרומקצוות הארץ להתבשם יחד עמנו מהישגיה של קהילתנו החקלאית. שמנו את הדגש על האסיף,כי בסוכות לא ישבנו. האמנם נשכחה שמחת אנשי האדמה שבלבותינו?בימים אלה הולכים ורבים הפונים אל ראשי המערכת לשטח בפניהם את חרדותיהם – הם חשים שמשהו מכרסם ביסודות חיינו, שהמרקם הקיבוצי- החברתי הולך ונפגם. הם ביקשוני להיות להם לפה. הסימנים מעידים כי באין מזכיר יפרע עם. כל אחד מאיתנו עלול לנהוג מחר כאילו הוא המלך בממלכתו. אולי הגיע הזמן להתכנס ולשאול את כל הציבור כיצד יוצאים מהתסבוכת אליה נקלענו. אולי תועיל החכמה הקולקטיבית בדברים החשובים?הגיעה העת להכרעה מחודשת. אל ייטלו יחידים את האחריות שלא הוענקה להם. הבה נשב ונטכס עצה !!! יהודה בין.
