(15/11/1913 – 20/01/1996)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה רפאל בן זאבנולד: 15.11.1913 נפטר: 20.1.1996 לפני זמן קצר הספדת ממיטת חוליך את חברך ברקה ז"ל.כבר לא עמד לך הכח ללוותו לכאן, והנה הנך מצטרף אילו למנוחת עולמים.עם לכתך אבד לנו חבר נוסף מדור סוללי הדרך, שתרומתו לבנין הקיבוץ אין אליו עוררין. לגביך, רפאל, הבנייה אינה מליצה . הבתים מספרים את סיפורך ויספרוהו לדורות הבאים. חדר האוכל, שבשבילך היה "בית הקיבוץ" שיקף עם בנייתו את חזונך ואת השקפתך על מהות חיינו.היית דמות מיוחדת בשבילי הקיבוץ, שילוב של הומור- קצת עוקצני- ועמידה על עקרונות שלעיתים לא נעמו לשומעים. אך דבריך נאמרו תמיד מתוך איכפתיות ואף כאב.הולך אתה היום , רפאל ומשאיר אחריך סימנים. הקיבוץ גם אם משתנה ממשיך את חזונך ואת אורח חייך. בשבילך הוא היה בית לשנים ארוכות ומפעל חיים. זכית למשפחה גדולה ויפה, לנכדים ולנינים והם נקבצו מקצווי ארץ (תרתי משמע) ללוותך לעולם אחר.חיינה שנים רבות צעדת עם רפאל בשבילי הקיבוץ, ויחד הקמתם יש מאין.היום כשעזבך, נקווה שיעמדו לך הכוחות והאהבה של משפחתך וחבריך ויחזקו אותך באבלך.ולכם הבנים, הנכדים והנינים, יהיה זכרו מקור של אור וגאווה, כי היה אדם טוב וישר, ומעשיו רבים מאד. אליהו שחף.אבי היקראני יושב על יד מיטתך בלילה בבית החולים. עיניך עצומות אתה מחובר למכונת הנשמה, ומכשירים המפקחים על לחץ הדם וקצב הלב, שוכב חסר הכרה, צינורות יוצאים ונכנסים אל פיך, אל גופך, כל מה שהטכנולוגיה הרפואית יכולה להציע כיום. אתה שהיית עד לפני כשבוע ימים זקוף ישר ומלא חיוניות ומרץ למרות המחלה שפיעמה בך כבר מספר חודשים, שוכב מוטל עכשיו כאן חסר אונים לחלוטין. רק הידיים מנסות מדי פעם בשרידי הכוחות האחרונים להתנגד ולמחות ואני יודע שכל הרצון לעזור ולהושיע ולחבק אותך כבר לא יספיק.אבי היקר נולדת בכפר החקלאי רויש שבמזרח סלובקיה. לאחר פרעות מלחמת העולם הראשונה ויותר מאוחר, עקב התרוששות המשפחה, עקרתם לעיירה הסמוכה מיכאלובצה, שבה עברו עליך ימי נעוריך. הוריך יעדו אותך ללימודי תורה, כפי שהיה מקובל באותם ימים,אבל אתה הפסקת את הלימודים והצטרפת עוד מגיל צעיר, לתנועת "החלוץ" של "השומר הצעיר" ולמעשה היית בין חברי התנועה הראשונים בסלובקיה.למרות היותך בן הזקונים, הבן השמיני במשפחתך, לא עמדו הוריך בדרכך ובגיל 20 בשנת 1933, עלית לארץ והצטרפת לגרעין המייסדים של קיבוץ כפר מסריק להכשרה בבת-גלים , שם פגשת את חיינה אמנו וחייך ניקשרו בחייה.ב 1940 עליתם על הקרקע של קיבוץ כפר מסריק של היום, וזכית להחזיק את כף המלט במעמד המפורסם של הנחת אבן הפינה. ב 1942 התנדבת לבריגדה היהודית, שבה שירתת בחזיתות איטליה,אוסטריה וגרמניה במלחמה נגד הצורר הנאצי, עד שהשתחררת בשנת1946. שמורים איתנו מכתביך האורכים והמפורטים מתקופת המלחמה בהם אתה כותב לאמנו על חיפושיך הנואשים באירופה אחר בני משפחתך. בפראג אתה פוגש את אשת אחיך, שנהרג באושוויץ, ומצליח להעביר את בנו להכשרה לקראתה עליה לארץ. לבסוף השיבה לבית למיכאלובצה. בני המשפחה פוגשים בך בערב יום כיפור, בשובם מבית הכנסת, לאחר תפילת כל נדרי, הפגישה חמה ונרגשת, אך ענן כבד מעיב עליה- אמך שכה רצית לשוב ולראות, ושלוש אחיותיך נספו גם הן באושוויץ.לאחר המלחמה חזרת לקיבוץ ומשפחה והמשכת לעסוק בענף הבניה במשק ואף לרכז אותו. באותן שנים ניבנה בית התרבות של הקיבוץ ובתי המגורים הראשונים. בסוף שנות ה-50 נשלחת לשליחות של כמה שנים למחלקת הבניה של הקיבוץ הארצי ושם יכולת לתרום מנסיונך גם לקיבוצים אחרים.באמצע שנות ה- 60 אתה שב הביתה כדי לתכנן ולרכז ולהקים את חדר האוכל של הקיבוץ. רוב שנותיך בקיבוץ הוקדשו לענף הבניה, למרות שלא היתה לך בתחום זה כל השכלה פורמאלית. אפשר לומר שראית בכך מעין יעוד והגשמה בחיים, ועל ידי חריצות,התמדה, מסירות ועבודה יומיומית קשה, מהיסוד ועד הטפחות, הצלחת להגיע להישגים מרשימים שעומדים על תילם שנים רבות.בעשור האחרון לחייך, וממש עד שנלקחת לבית החולים , עברת לעבוד במפעל דוקרט לאריזות קרטון שבקיבוץ (שאת בנייתו ריכזת בסוף שנות ה- 70) מתייצב כל יום לעובדה בכל בוקר בשעה 6:00 .אבא היקר,מעל הכל היית אדם ישר, אדם צנוע, נאמן לעקרונותיו ולוחם על דרכו ועל ערכי הקיבוץ. היית אדם המסתפק במועט משום שהעיקר היא העשיה היומיומית, העבודה,הדוגמא האישית, המסירות לבית ולמשפחה.היית שייך לדור החלוצים,דור המייסדים ובוני הארץ הזאת ההולך לאט לאט ונעלם.לפני כשנתיים קברנו את אחיך בגן שמואל והיום אנחנו קוברים אותך. הבן האחרון למשפחתך הגדולה.אבי היקר,אני נפרד ממך כאן מעל הקבר הפתוח אזכור אותך תמיד זקוף וישר וצלול.היה שלום, נוח על משכבך בשלום. יאיר בן זאב.
