(11/06/1912 – 07/10/1998)
(
ניסן
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה ז'ופש (יוסף) בן-ערב נולד: 11.6.192נפטר:7.10.1998 אנו נפרדים מחבר,שהיה מנאמני הקיבוץ ובוניו, מאדם שהיה אבי הנוף היפה והמיוחד שלנו.מאדם שקדן להפליא ורציני שלמד ולימד והפך לבעל מקצוע מפורסם בארץ וגם בקרב אנשי הנוי בחו"ל. הוא היה אוצר בלום של תורת הנוי, של הנוי הקיבוצי, השיראלי והאירופי-אם קלאסי ואם מודרני.אני נפרד מאדם יוצר בעל דמיון וחזון, עקשן ועיקש בהגשמת חזונו- יוצר וכותב, כותב ויוצר.יוסף כהן נולד בעיר ההונגרית פץ'. אך יוסף בן-ערב נולד בארץ ישראל ,בחולות כפר מסריק- שרבים לא האמינו שעוד יפרחו עצים, גנים ודשאים בחולות שמתחתם מי תהום מלוחים.ז'ופש- כך קראו לו בתנועה, אליה הצטרף בגיל 21 כחייל בצבא הונגריה- שם נקראו חיילי הקבע והמתנדבים זופש (ז'ופש שיבוש קטן).כן, ז'ופש כתב פרק ירוק בכפר מסריק ויצר באמצעותו גם מפעל חינוכי. הוא לימד אותנו ואת כל דורות הילדים, שנולדו כאן, להעריך ואהוב את הנוי, הנותן אופי מיוחד למקום, לבית. הרי נוי זה משפר את איכות החיי, נושם אתנו. לא במקרה נקרא הענף אצלנו הרבה שנים- שיפורים.ארבעה ספרים כתב:"כלי עבודה בגן הנוי", "גנים ונוף בישראל", "ממדבר חולות לבית בנוף גנים", ובשיתוף עם פרופסור רות אניס "גנים בקיבוץ". הוא גם כתב פרק ל"לקסיקון הקיבוץ" על הנוי ושיפור איכות החיים בקיבוץ. אפשר לומר שהנוי עמד במרכז חייו היצירתיים.אך ליוסף בן-ערב היו חיים עשירים התחומים רבים. הוא אמר על עצמו, כי העובדה שהצטרף ל"השומר הצעיר" כאדם בוגר העמיקה את יחסו לקיבוץ וגרמה לעמדה עקיבה, לעיתים עד כדי פגיעה בפרטיות, עד כדי התאכזרות לעצמו. הוא היה פעיל,השתתף בכל שיחות הקיבוץ, נאבק על ערכים ועל דרך ברצינות האופיינית לו.ילדותו כבן יחיד עם אם אלמנה (הוא היה תינוק כאשר אביו נפטר) לימדו אותו לעמוד בקשיי החיים. אמו דאגה להשכלתו הרחבה, גם בשיעורים פרטיים בשפות. הוא עלה ארצה ב-1935 והצטרף לגרעין ההונגרי במרחביה. מרחביה הייתה לו בית-ספר גדול- ממנה שאב תפיסה קיבוצית אבל עם הגרעין הפרובלמאטי שלו, לא מצא שפה משותפת וכך הגיע אלינו, נקלט ובנה את ביתו לתפארת.אין זו מילה בעלמא- כאשר ז'ניה וז'ופש התקשרו ב 1940 הם יצרו תא משפחתי של אהבה, אחווה, הבנה ותמיכה הדדית נפלאה. שלושת הילדים שנולדו היו כיהלומים לכתר הזה. הם גדלו בבית אוהב, ציני ומשכיל- ועיניכם רואות כי עלו והוכיחו כי הינם בעלי ערכים, ידע וכשרון.שורות הותיקים מתדלדלות. לפני ימים אחדים הלך לעולמו שרגא ועתה ז'ופש. חבל על דאבין ולנוף האנושי של קיבוצנו נגרמה אבידה עמוקה.ז'ופש היקר, ז'ניה והבנים עם משפחותיהם וגם אנו חייבים להטיח לך כי נשמור את מורשתך כפי שאנשי הנוי המסורים שלנו מגשימים זאת יום-יום. יצחק פטיש.ז'ופיאיש של כבוד, איש עמל , עבודה ומוסר, איש ספר, יועץ מחנך ומדריך , חבר לעבודה א ד ם- אדם וחבר.בדקתי במילון את המונח חבר ומצאתי שני עמודים שכולם הולמים אותך. זאת ועד- המושג שלפניו במילון הוא "חובק", כמה סימלי, כמה מתאים לך. כשאני חושב עליך עולות למולי תמונות רבות, חלקן הומוריסטיות, חלקן יותר רציניות. בכולן אתה אדיב, מתחשב ובורר את מילותיך בקפידה כדי לא לפגוע. אני נזכר בשיחות הנפש שערכנו, בבדיחות מתחת לחגורה שכה הביכו אותך.בבקרים החורפיים והמקפיאים הקפדת להשכים כבר בחמש. כשבאתי למחסן מצאתי אותך רכון, עסוק במלאכת הקודש ואדי הקור כאילו בורחים ממך. לשאלתי מה נשמע?- אתה עונה "עוד יותר טוב".לימים כשכבדו רגליך רכשת קלנוע. המעשיות עליו הפכו לנכסי צאן ברזל של הפולקלור המקומי- כמו אותה יציאה דרמטית של הקלנוע לבדו באמצע ישיבת הנוי כמו רצה לומר: "יאלה ז'ופש בוא כבר הביתה".תמיד תהינו איך אתה באצבעותיך הגדולות והגרומות עוסק בעדינות כה רבה בזריעה ובשתילה. התשובה היא כנראה בכוחות הנפש בהם ניחנת, הם שעזרו לך ליצור יש מאין, להקים במו ידיך גן לתפארת בים של חולות, להחזיקו יובל שנים ועוד להעלות על הכתב את פועלך, שדורות של גננים למדו ממנו.אך גם אותן תעצומות הנפש לא עמדו לך מול אותה מחלה ארורה.התמונה האחרונה שאני נושא עמי ממך היא ביקורנו האחרון בבית עזר- יושב על כסא גלגלים, כבר לא כל כך אתנו. תמכתי אותך וז'ניה אומרת: "ז'ופש תראה מי פה", ואז, בהארה פתאומית, אתה מזדקף פותח עיני תכלת גדולות, מחייך את אותו חיוך מלאכי שלך ומהנהן לשלום כאילו נפרדת מאתנו- מהנוי שכה אהבת.כך אזכור אותך תמיד, ז'ופי, ואת המורשת שלך נשמור עד קץ הדורות. יוסי פרלמן
