(10/02/1936 – 15/10/1992)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יעל ברכהנולדה : 10.12.1936נפטרה: 15.10.1992 אמא את כל כך צעירה ויפה וחיה, שקשה לקלוט שמעכשיו נפגש, נצחק,נדבר רק בזכרונות מחשבות ובחלומות.מרת בריאות שלי , היית המון דברים לכולנו- אשה, רעיה, אמא, סבתא, חברה נהדרת (כמו שתמיד אמרנו- משהו-משהו..). תמיד נתינה ללא גבול מבלי לבטל את אישיותך החזקה ולחיות גם את חיייך שלך.כל כך שמרת לא "להכנס", לא להשתלט לנו על החיים (לא להיות "חותנת מעיקה) למרות החיים ביחד באותו הקיבוץ. עם זאת גדלנו בתחושה שהמשפחה מעל לכל. בכיף בילינו כל כך הרבה זמן ביחד.אהבנו את חוש ההומור, השובבות, הבדיחות, היכלות לצחוק עד הרגע האחרון ביחד איתנו על הכל וגם על עצמך. ואת היושר הנפלא הזה- מבלי לפגוע לאמר הכל.היית כולך אשה, יפה ומטופחת- ועם זאת ספורטיבית, צעירה ברוח ובנפש ואוהבת טיולים. משתוללת ומשחקת כילדה אתנו- ניב ואיתי, וגם עם ענבר וניצן. יכולנו כמבוגרים וכקטנים לשתף אותך ולהתייעץ איתך בכל, ותמיד לשמוע דברים ברוח הזמן ולהרגיש את ההזדהות שלך והתמיכה האוהבת.כשענבר הודיעה לי בגיל 5 שהיא צריכה קרם לעקבים ברגלים, אמרתי – יש עוד יעל בבית. או שניצן אמרה לפני כמה ימים כשלקחה את כלי האיפור שהכנת להן שיש שאלות בהן סבא לא יוכל לעזור לנו... מי ישאל כל יום "שמת קרם לחות?" או "אל תלכו יחפים על הבלטות הקרות..."כואב לי שאת שהיית כל כך חלק מהקיבוץ ומההיסטוריה שלו, שהיית כה גאה להיות אמא לנכדה הראשונה וסבתא לנינה הראשונה לקיבוץ, לא תזכי להשתתף ולספר לנכדות בחגיגות ה-60.בילינו ביחד את השבועות האחרונים, תוך שכולנו, את ובמיוחד אבא, שומרים אחד על השני, תומכים ומעודדים. נשארת יפה כשהיית. העינים כל כך ירוקות, הפנים כה חלקות. גל שהחל לחייך בגיל 4 שבועות מחייך אליך מהעגלה ואת אומרת לי- תראי הוא כבר מכיר אותי. חבל שלא תוכלי לשחק איתו בכדורגל. או כמו שהבטחת לי "אל תדאגי,אני אחיה עד גיל 90 ועוד ארקוד בחתונה של ענבר".אז זהו אמאל'ה וחברה שלי. אנחנו ממשיכים ביחד, שומרים אחד על השני כמו שתמיד רצית, בוכים וצוחקים כשאמרות השפר שלך ודמותך מרחפים מעלינו תמיד. טל ולא הספקתי להפרדיעל ידידתי ,ביקשתי לבקרך.מקצהו השני של חוט הטלפון נשמע קולך מחוייך, מלווה בשיעול תכוף..."בואי אחר הצהריים", אמרת "אותך אני מזמינה, את רצויה, לא כל אחד" דימיתי לראות את קריצתך השובבה, האופיינית, שליוותה רבים ממשפטך גם הכבדים שבהם. מעין סיומת אופטימית , פרטית מאד.רצויות היינו זו אצל זו. כמו טווינו חוטים דקיקים אוריריים, מעבר למקום ולזמן. זכורתני, כאשר התבססנו היטב מחוץ לקיבוץ אמרת לי: "נו די כבר,תחזרו, אם אתם ושכמותכם עוזבים עם מי נשאר?".וכך חלפו השנים ומטענן נעמס.לשני פרפרים דמינו- כנפינו נוגעות לא נוגעות.חוננת יעל, בתבונה נדירה של ידיעת המידה הנכונה. לא התפרצת לעולמם של אחרים ולא קרעת לרווחה דלתות עולמך, אך הדלת ביננו היתה מסוג אלה המסתובבות, כבבתי מלון. כמה שמחת עם שובנו לקיבוץ, כמו שטיח אדום פרשת לרגלינו.-"אם משהו לא ברור בואי אלי" אמרת וכך עשיתי שהרי התקופה השתנה..וגם אנו."בואי על ידי" אמרת והזזת את מזרון היוגה שלך. לא ויתרת,חזקת והגמשת את גופך ואת רוחך.בשיחות ארוחת הצהריים שיתפת אותי בחוויותיך מן הקורס המיוחד בו לקחת חלק. סיפרת על כך שתמיד היתה לך אינטואיציה וחוש שישי מחודד. שוחחנו על הקשר המופלא בין הגוף והנפש . על יכולת הצלילה למעמקי הנפש פנימה. על יכולת השליטה השכלית."המחלה היא תאונה" אמרת,- "תאונה שלא תחזור. אך יש גם דברים מהילדות שאדם צריך להסתדר איתם יותר מוקדם" הוספת.והנה נולד נכדך, כמה מאושרת היית.עצרתיך על המדרכה, ממשרדך לדואר, נשקתי על לחייך, כמו הרמנו כוסית סמויה. היתה איזו הבטחה באויר.באותו אחר הצהריים של שיחתנו הטלפונית באו אורחים ולא נפגשנו . אחר כך באו ימים לא טובים.כמה התפללתי שאכן מחלתך היא תאונה שחלפה ללא שוב, כמה ביקשתי על בריאותך, יעל.אך זו הלכה ואזלה- ואינך.צעקת מחאה ואין ניחומים. עופרה גילאיקטעים (מדברים שכתבה רחל קליין ומהד הנעשה - י.ר.)1936- צלצול פעמון שמבשר טובות, קורא לכולנו את החצר החולית בקריתחיים להריע, לשיר, לרקוד כל זאת לכבוד... יעל הפיצפונת שנולדה השמינית לקבוצת הבכורים.... שנות השבעים המוקדמות- שוב מתחדש הקשר בינינו. יעל פעילה במחלקתההלבשה ואני במחלקה לבריאות. נפגשנו במעלית שחוסה בקיבוץ הארצי. יעל רעננה מחויכתבשמלת כתפיות פרחונית, כל המבטים הופנו אליה. כשיצאנו שתינו אל המסעדה שאלתי אותה,מה נשמע במחלקת ההלבשה? איך הולך לך יעל?יעל: "שמעי, אני עושה שם קצת מהפכות, אני בעד לבוש ספורטיבימסודר ויחד עם זאת גם להדגיש את הנשיות- שמלות עם כתפיות, חולצות צמודות.. "זה לא נועז מדי?" שאלתייעל: "יתרגלו ועוד איך יתרגלו".ומול כל אלה שאלנו את יעל- תגידי, תכלס יש סיפוק?"האמת" אומרת הגברת מבית התה של הקבה"א " רק לאחר שנכנסתי לענינים של העבודה השוטפת, אני מתחילה לראות קצת אור. הזמן ממש רץ לי, ולמרות שהעסק לא כל כך פשוט ולא קל להכנס אליו - הרי שכעת בס"ה מתחיל לצוץ אצלי הענין והסיפוק שבתפקיד"...ואחר כך שנים קשות, שנים רעות , הוריך חלו בזה אחר זה , טיפלת בהם בנאמנות, דאגת לכל והם... ועזבו אותך וסיפרת מה קשה ואכזרי היה הדבר.כשמלאו לך 50 שנה, ליקטתי בבוקר צרור סיגליות קטן והבאתי לך היישר לחדרון של המזכירות הטכנית. קמת מהשולחן, אחזת בשתי ידי ולחשת לי באוזן, את זה יכלה לעשות רק ... אמא שלי.יעל תמיד פתוחה לשיחה, נינוחה חייכנית מספרת צ'יזבט מקומי קטן ועולה על אופניה מסורקת, מלובשת טיפטופ.נולדו הנכדות , הבית הומה שמחה ונחת. תראי את הציורים , מספר "חכמות" מפיהן של הקטנות. בקרוב תיסע עם דניאל לחו"ל לבקר את ניב.הכל טוב רק טוב ו...טוב עד שפרצה המחלה הממארת... וכך עלה הכורת בכל עוזו על התקווה, האמונה, האהבה הבלתי נדלית של אישך דניאל של בתך, חתנך, נכדייך, של בנימשפחתך הקרובים והרחוקים.ועד רבים הדברים יעל,אנצור אותם לזכרך יקירה. שלך מאז ועד... רחל קליין
