(02/11/1920 – 01/07/1968)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה נדיה וילנסקינולדה:2.11.1920 נפטרה: 1.7.1968 לאחותי !נדיה,אחותי היקרה באדם. איך אכתוב לזכרך כאשר אינני מוצאת את המילים ההולמות את יגון לבי.היית לי אחות טובה מאד ונאמנה ללא גבול. עם גודל מסירותך היה קשה להתמודד, ותמיד נשארתי אני החייבת לך. איזו ודאות אכזרית! הלכת מאתנו ללא שוב.נדיה נולדה ברוסיה, בתקופת המהפכה, עם המוני פליטי מלחמת העולם הראשונה החיים בה במצוקה ורעבים ללחם.ושוב,במלחמת העולם השניה היא מוצאת את עצמה גלמודה ויתומה במחנות ההסגר והמשרפות. עוברים עליה כל התלאות האיומות של ימי השואה. בנס ניצלה מציפורניהם הדורסניות של הנאצים. יש וספרה איך לא מקל אחד שברו הרוצחים על גבה הרך.בנעוריה גדלה והתחנכה על ברכי התנועה שלנו, כאשר החלום הנכסף להגיע ארצה מתגשם, היא אינה גוררת אחריה את הסיוט. סופגת לתוכה מאור השמש הישראלי, ומתחילה לבנות את קן חייה מחדש. ביתה חם ופתוח. היא רעיה טובה ואם מסורה לבנותיה ללא גבול.נדיה האנושית ונעימת ההליכות, זוכה לאהבה וחיבה מצד כל אדם שהכיר אותה, וכך עג סביבה מעגל רחב של ידידים וחברים.היא טובה ומיטבה. תכונותיה המיוחדות ותבונת הכפיים שלה עומדות לה בנכונותה לעזור לזולת לידידם ולכל אדם שפנה אליה בעת צרה.מר גורלה רודף אחריה ומפילה על מיטת חוליה. אך הסבל ויסורי הנפש, שהם מנת חלקה, הרבה שנים לא מכערים את רוחה, ולא שוברים בה את הרצון החזק לחיים. למרות שידעה היטב, שגורלה נחרץ, היא רגועה ומסבירת פנים.אהבתה למדינת ישראל חרוטה עמוק בנפשה. כשרגליה כבר בקושי נושאות אותה, ועל פניה נסוך היאוש,היא אוזרת את שארית כוחותיה, ופניה לירושלים לחזות במצעד יום העצמאות אותו לא תזכה יותר לראות. מה גאה לבה משמחה בראות עיניה את המראה נפלא הזה."כל חייל רציתי לנשק" אמרה.נדיה אחותי הנבונה ועדינת הנפש.ראיתיך בשעותיך האחרונות, היית גיבורה! איפה לקחת את הכח להסתכל בפני המוות כה שליווה,ובפיך דאגה אחת ויחדה- שתי בנות לי, אמרת ופתיל חייך כבה.ביתך,נדינקה,ביתי היה, וחסרונך מורגש בכל פינה בביתך המיותם. אחותך מאשה. לאמאעדיין לא יבשה דמעת היום האכזר, אך הימים אצים לדרכם מבלי להתעכב ולהעיף מבא אחורה.אך בי עדיין מנקב והולם בחוזקה אותו יום בו נעצמו העיניים לנצח והלב חדל לפעום.כמה קשה לכתוב על אמא שאיננה, כאשר הכל עדיין טרי, ודמותך – אמא – אינה משה מעיני ומדברת אלי.שתי עינים חומות, גדולות וחמות מלוות אותי לאן שרק אפנה. אין בכוחן של מילים ספורותלבטא את כל אשר היית אמא יקרה.מבט על תמונתך שעל האצטבה משחזר בתוכי את כל אשר עברנו יחד. אני נזכרת בשיחות הרבות שהיו לנו. כמה גאה היית שהיתה לך בת גדולה שיכולת להתחלק עמה בחוויות ולהביע את מחשבותיך ולשוחח ולשוחח...תמיד רצית לשמוע על עבודתי בבאר-שבע ויעצת לי והורית לי כיצד להתנהג עם החניכים,כשהסבלנות, הרכות, ההקשבה ותשומת הלב הם מנת חלקך.במיוחד הרבינו לשוחח בימי מחלתך. קראת אותי פעמים רבות אל מיטתך ובלעת אל תוכך כל מילה כל חוויה, כי ידעת את מר גורלך ורצית להספיק לשאוב עוד ועוד ולא להחמיץ אף מילה אף חוויה.זכורתני כאשר הייתי מגיעה הביתה מבאר שבע בימי ראשון, היית פותחת לי את הדלת מעתירה עלי נשיקות תוך פליטת אנחה של רווחה,"הנה סוף סוף אחרי כל כך הרבה זמן".כמה שמחתי למצוא לעיתים צנצנת פרחים או צלחת פירות קטנה, וידעתי מי ה"גמד" שהניח זאת , ואשר יהנה לראותני.יש ואני נכנסת לחדר ורוצה לפנות אליך כהרגלי משכבר הימים- ולפתע דום! חלל ריק! והדברים נשארים בתוכי עמוק ומלווים כאב ודמעה.לא רצית שנראך בכאבך ובסבלך הרב. נסית להסתיר. בכוחותיך האחרונים ירדת מהמיטה והתיישבת ליד השולחן עמנו. תמיד רצית בשלמות המשפחה שטיפחת וכה אהבת.קשה לבטא את כל הרגשות , המחשבות, והזכרונות, החלומות אשר מלווים אותי בתוך תוכי, ואיןבכוחי להמשיך לכתוב עליך אמא כאשר הדמעות יורדות ומרטיבות את הניר.אך לא מילים ולא הדמעות הם שינחמו את אבא, עדינה ואותי, כי אין מנחם ואין נחמה על אבדןחיים כה יקרים, על אבדן אמא. בתך יוסיפה
