(10/10/1914 – 03/10/1993)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה אהובה כהןנולדה: 10.10.1914נפטרה: 3.10.1993לזכרה של אהובההמשפחה של אהובה בפולין היתה עניפה. חלק מהאחים והאחיות עזבו את פולין ולפני פרוץ המלחמה הצליחו להגר לארצות אמריקה... וחלקם הגיעו ארצה אחרי המלחמה.בגיל צעיר נמשכה אהובה לקן "השומר הצעיר" בעיירתה פסרניש שהשתייך לגליל מלבה. בו נקלטה מהר ותוך זמן קצר היה הקן בשבילה בית שני. נפגשנו לעיתים בכינוסי הגליל ובמשובות קיץ. בין הראשונים להכשרה יצאה, לקבוצת "היוצר" שבעיר בידוגשץ. חוסר העבודה, במיוחד לבחורות, הביא למצב חברתי וכלכלי קשה, אהובה מצאה לה מקום עבודה די מהר- תפירת פרוות לנשים. את המקצוע היה עליה ללמוד. בזריזותה התגברה על הכל והצליחה להשאר במקום עבודה זה זמן רב. גם בחיי חברה בקיבוץ, לא היה לה בעיות: היתה פשוט אהובה על כולם והיו אומרים כשמה כן היא. אחרי שאושרה לעליה ארצה היה עליה לחכות שנים מספר בבית כמקובל אז בעליה לגלית. ארצה הגיעה בחודש מרץ 1938 מהאניה שבנמל חיפה לקבוצת "היוצר" במשמר זבולון. כעבור זמן לא רב אהובה מקימה משפחה עם משה ועם הזמן המשפחה מתרחבת, נולדות הבנות ושמחה בבית. לעבודה היא הולכת למולר שבכפר אתא. כזכור רק בחורות זריזות התקבלו לעבודה אצל מולר. לאהובה לא היתה כל בעיה, המשיכה עד להתיישבות.בכפר מסריק עובדת בבית התינוקות, ועם הזמן עוברת לבתי הילדים. עם הגיל המתקדם מתקשרת למקום העבודה האחרון- המתפרה. המיומנות שלה בתפירה,,מזמנים עברו, עוזרת לה להצטרף במהרה לצוות המתפרה העוסק בתפירת בית: בגדי חברות וחברים.החיים לא פינקו את אהובה ומפעם לפעם היא גם מאושפזת בבתי חולים, אך בשובה הביתה מתאוששת וחוזרת לחיים הרגילים במשנה מרץ. תפקידים מרכזיים לא היתה מוכנה לקבל,אך לעומת זאת בחיי יום יום מוכנה לכל עזרה הנדרשת, למשל ללוות חברה זו או אחרת לקופת חולים ולבתי חולים. גם בשמחות לא שכחו אותה: מהכנת השולחנות ועד לריקוד השרל'ה, עם כל הרצון והמאמץ הנדרש ממנה.רבים בבית הקיבוצי היו מאוהביה, חברות רבות את קרבתה חיפשו, כי אהובה היתה נפש טובה במלוא מובן המילה, ובבית המשפחה שלה עם משה. עם הזמן המשפחה גדלה, התרחבה, החתנים נוספו מבחוץ, נולדו הנכדים. במפגשים עם כולם בשבתות ובחגים הבית היה שוקק חיים ושמחה.במה ננחם אתכם, משה, הבנות, החתנים והנכדים? בהמשך חייכם המשותפים תמצאו ניחומים. חנקה ודב אילתאהובה !קשה לבנות, לנכדים ולי שעזבת אותנו.הייתי לידך בערב שישי, ראיתי שמצבך קשה, אך בליבי היתה תקוה שכמו באשפוזים קודמים תחזרי לעצמך.בתקופה האחרונה ראיתי שאינך חשה בטוב, ביקשתי שנלך לרופאה, אך את ,כמו תמיד, כדי לא להכביד , עמדת על שלך "אני מרגישה טוב והכל יסתדר".ידעת לבטא את אהבתך לאדם בדרך מיוחדת לך. היתה בך נפש יפה ואוהבת לחברי הקיבוץ ובמיוחד לאלה שזקוקים לעידוד. עד הרגע האחרון דאגת לחברותיך, והלכת לבקרן, עזרת לכל אחד, למי בתפירה, למי בלווי לקופת חולים..בשמחה או בעצב אצל ידידיך,נרתמת תמיד לעזרה ולא שכחת להכין את צלחת השוש'נקות.כמה אהבת את הנכדים ! הם שנתנו לך את הכוח והרצון להחלים ולחזור לעצמך לאחר כל משבר, ובכוח אדיר להשלים את התקופה שהחסרת.בכל יום הולדת וחג לא שכחת להכין משהו לנכדים, לבנות, ובתקופות הקשות שלך דאגת להזכיר לי למלא את מקומך ולא לשכוח אף אחד.דברת בטלפון עם רינה והבנות ובדמעות סיימת "נתראה בפסח", אך לפגוש אותן לא זכית.ידעת לשמור על קשר עם המשפחה, את כולם ארחת בשמחה ובאהבה. אף ארוע לא הפסדת ולכל אחד נתת את תשומת הלב המגיעה לו. קשר מיוחד היה לך לבן אחותך,שמעון, דאגת למשפחתו ולו מרגע הגיעם מקפריסין לאחר המלחמה" לילדיו אבישי ורחל היית כסבתא.כשהיינו הולכים במדרכות הקיבוץ, התייחסת לכל ילד או תינוק. לא ויתרת על ליטוף או על הרמתה לידיים ותמיד חייכת לחברים סביבך.אהבת מאד את העבודה בבית התינוקות. המתפרה היתה לך כבית שני, מיומנותך נתנה אותותיה בכל טלאי ותיקון וכל בגד חדש שתפרת היה יצירת אמנות.אהובה! קשה לי להשלים עם עזיבתך המהירה והפתאומית. מאד תחסרי לי, לבנות ולנכדים שאהבת. מבטיח להמשיך בדרכך, לשמור על קשר הדוק עם הנכדים והבנות. משה.
