(12/03/1909 – 28/07/1987)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה עדינה עופרנולדה: 12.3.1909נפטרה: 28.7.1987 החיים זורמים בקצב, אירועים עצובים פוקדים אותנו.גם בחברה מגוונת ורב גילית כמו כמו קיבוצנו , אירועים אלה שלעיתים נדמה לך כי אינם כה קרובים אלים משרים בך לפתע עצבות וכאב. כך קורה לנו היום כאשר אנו מבכים את מותה של עדינה עופר ז"ל.עדינה בדרכה המיוחדת תרמה את גופתה למדע, דבר לא שגרתי אצלנו. היתה חולה מאד ונזקקה לבתי-חולים, ידענו על מצב בריאותה, על הזדקקותה לבתי-חולים והידיעה על פטירתה היתה צפויה, ובכל זאת קשה.חיים בתוכנו אנשים שלפעמים נדמה שהם חיים בדרכה ובשקט "בלי כותרות" בלי להיות במרכז. אין זה נכון, ישנה גם מעורבות מסוג אחר. כאשר עדינה נפטרה,הרגשתי צורך לומר זאת, לא רק כממלא תפקיד.התחלתי לעבור בזכרונותי דרך ההיכרות עם המשפחה שעדינה היתה בראשה.תולדות חייה היו קשים, מילדות עברה חוויות מלחמה, פרעות ביהודים, אנטישמיות, נדודים מארץ לארץ, ובסופו של דבר הגיעה לארץ ישראל.התעמקתי ועיינתי בתיק האישי שלה, עד אשר הגיעה אלינו.קראתי קטע שזעזעני: בגיל 7 בתור ילדה קטנה היתה עדינה נוכחת בהתנפלות אנטישמית פרועה על אביה, כשהפורעים גוזזים בכח את זקנו.עדינה מספרת זאת לאחר הרבה הרבה שנים ומציינת שלילות רבים התעוררה ולא יכלה להשתחרר מהתמונה הזאת...לאחר שנים מהגרת המשפחה מפולין לצ'ילי – דרכם של יהודים רבים באותה תקופה.בצ'ילי המשפחה מסתדרת. מבחינה כלכלית מרגישה שהגיעה לנחלה, אבל לא כך היה הדבר.באחד הימים פגשה בחנוך, שגם הוא היגר לצ'ילי מליטא עם הוריו, ולעתיד בן זוגה בחיים."החיידק הציוני" לא פוסח עליהם, וחנוך כחניך השומר הצעיר בליטא, חולם יחד עם עדינה להגיע לארץ ישראל ולקיבוץ. מתברר שגם לעדינה היה חלק והשפעה על תהליך ההגשמה, והרצון שלה לחיות בקיבוץ היה עז.המשפחה עם שני בנים- אורי ושאול, והוריו של חנוך מגיעים לארץ בשנת 1950 ונקלטים בקיבוצנו. ההיקלטות החברתית היתה טובה. עם כל הקושי בשינוי אורחות חיים, עדינה נקלטת בעבודה, המטבח ילדים, בתי ילדים, ומקבלת על עצמה לעבוד בכלבו שהיה עוד בצעדיו הראשונים. היא ממשיכה בעבודה זו שמונה שנים רצופות.תפנית חדה חלה בחייה, עם מחלתו הפתאומית והקשה של חנוך. לאחר פטירתו היו לה ימים קשים. עדינה טיפלה בחנוך במשך תקופת חוליו ונדבק בה הרצון לעזור לאנשים שאינם יכולים ומסוגלים לעזור לעצמם. עדינה מתמסרת בזמנה החופשי בהתנדבות ללוות ולעזור ולהיות לחברה לאנשים בודדים שהגורל התאכזר להם.בתקופה האחרונה התדרדר כאמור מצב בריאותה ונזקקה מדי פעם לשהייה בבתי חולים. מעת לעת יצא לי לשוחח איתה כשנפגשתי איתה לפי בקשתה. היה לה צורך לשוחח,מאחר שהייתי מקורב מאד לחנוך ולקליטתם בקיבוץ, ושלא בתוקף תפקידי. הרגשתי שליבה קשה עליה, והיא מרגישה ומבטאת זאת, שאלה ימיה האחרונים,ואכן לא עברו ימים רבים והיא והלכה לעולמה לאחר מחלה קשה.עדינה השאירה משפחה, בנים, כלות ונכדים בקיבוצנו ונינים בצ'ילי.יהי זכרה ברוך. ברקהשנים רבות חלפו עברו מאז פגישתי הראשונה עם עדינה וחנוך, אך אזכור לשניהם בהערכה את דרכם העדינה,ולהקל עלי. במקום שאני אבוא אל חדרם, באו הם אלי ולמר לי "ברוכה הבאה", ובכך עזרו להסיר מחיצות ומבוכות של פגישה ראשונה.זכרונותי על עדינה קשורים בתחומים שונים, אך כאן אזכיר רק חלק זעיר מהם.שנים רבות לפני שאנשים עסקו ברפואה טבעונית ובשימוש החומרים מן הטבע, ידעה על כך עדינה, וידיעתה הרחבה בהכרתה צמחים ויעודם הרפואי שימשו אותה בעזרה לעצמה ולאחרים. המשפחה השתמשנו יותר מפעם אחת בידיעותיה אלו.אהבתה הרבה לבישול והכנת מטעמים היתה מיוחדת במינה, בזריזות רבה, בתשומת לב, וכוונה מלאה היתה מכינה מטעמים שטעמם המיוחד, נשאר עמנו זמן רב אחרי לכתה לעולמה.אישיותה באה לידי ביטוי בדאגתה למשפחה. פה בבית ביננו קלטה את סופיה, יצרה מערכת קשרים הדוקים ומשפחתיים עם הורי. משך השנים האחרונות בילו יחד עדינה,אמי וסופיה כאשר עיקר דאגתן שהמשפחה תהיה ותשאר מלוכדת.הקדשת גופתה למדע מאירה צד נוסף באישיותה המיוחדת.יהי זכרה ברוך. ורה
