(12/12/1912 – 03/09/1994)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה מאשה פטישנולדה:20.12.1912נפטרה: 3.9.1994 מאשקה- אמא- חברה –הכל... כל היקר שקיים בעולם- זוהי מאשקה בשבילי. אנשים שלא הכירו אותנו, לא הבינו, ושאלו מה זה את לא אומרת אמא, אלא מאשקה? כן, זה נשאר אצלי כל כך חזק. מאז שנולדתי חונכתי לפי התיאוריה של פעם שקוראים להורים בשם ולא יכולתי אחרת, גם לא רציתי כבר אחרת, בשבילי מאשקה, ביטא הכל הרבה יותר מאמא. כל שנות חיינו מאז שנולדתי חיינו בקיבוץ, וביחד. גם כשהתחתנתי ודוביק הצטרף למשפחה היינו ביחד. הבנים נולדו, אימצנו בנים מחברת נוער (אבי, מאיר, אדיר המבורג) והם גם הצטרפו לביחד שלנו, והחברות של הבנים, כולנו עם מאשקה ויצחק ביחד. חיינו חיים של משפחה אחת, שזורים זה בזה ביום יום בכל. ואת-אמא, מאשקה – ידעת ברגש ובשכל הרב שלך לקשור אותנו לביחד הזה, אך לא להכביד, לא להפריע, רק בטוב ובהבנה. בכל דבר הייתי מתייעצת, מספרת לך, כל כך ידעת להקשיב ולכוון, במתינות, בשקט ובשכל. בילדות, יצחק- אבא בפעילות בחוץ, חוזר בסופי שבוע, ואת עם סבתא עליזה מטפלות, מחנכות אותנו הבנות ואת דוד לוי שקלטתם במשפחתנו בגיל 7 והוא כבן במשפחה. ביתנו תמיד פתוח לכל. חברות וחברים שלי של דוד ושל אסתר, משפחה, חברים של יצחק מהעבודה בחוץ, את כולם קבלת בטוב וביופי שלך. עד שנסעתם לשליחות בארה"ב ולשגרירות בוינה, סבתא ניהלה את משק הבית, בישלה, אפתה עוגות, תפרה וכו'. ואת היית האחראית התרבותית, החינוכית שלנו והיה לך הזמן לשחק בלהקה, להיות פעילה בועדות ולהיות איתנו הבנות ודוד. בוינה התחלת לנהל את משק הבית של השגרירות, וכשחזרתם לארץ, לביתנו בקיבוץ – כבר עשית הכל בבית. סבתא עליזה הזדקנה ולבסוף גם חלתה (חיה אתנו עד גיל 98). באיזה מסירות ואהבה טיפלת בה, כך כמו שרק את יכולה.בכל השנים, בעבודה, קודם כל בספריה במוסד ואחרי זה בכל עבודה שעבדת בה היית בשבילנו דוגמא לחריצות, מסירות ותבונה ורכשת את לב כולם. בפגישות המשפחתיות היית משתפת אותנו ומספרת על הקורה בעבודה, ועל מה שעבר עליך במשך היום. ואחרי הצהרים- בבית- קריאת הספרים בלי סוף. תמיד יושבת וקוראת. כל ספר עברי חדש שיצא, עבר אצלך וגם בזה שיתפת אותנו בביקורת ובהמלצה מה כדאי לקרוא. המלחה הנוראה- הסרטן המקולל- תפס אותך. ושוב עם כוחות פנימיים עצומים מתמודדת, עוברת טיפולים קשים, וממשיכה לעבוד, ממשיכה לתפקד בבית, ממשיכה להקרין על כולנו באופטימיות את הטוב והיופי שלך וכך עד הסוף. בבית החולים כולנו סביבך, לא רוצים להפסיד אף רגע אתך- בערנות שלך ובחכמה שלך. עד הסוף מושכת אותנו ונותנת לנו כוחות להפרד ממך ולהשאר חזקים. ולי כל כך קשה להפרד... ניסינו אסתר ואני למשוך את הרגעים האחרונים שלך – עוד ועוד. אך אי אפשר היה לתת לך יותר לסבול, וכך עמדנו שתינו לידך כשרדמת בצהרים של יום שישי, ובלילה נשארנו לידך עד שהוצאת את נשמתך האחרונה. וזו הנשימה האחרונה חדרה לתוכי ונמצאת אצלי בלב, שזורה בנשמתי- כך נמשיך ביחד עד סופי... בהמון אהבה שלך, בתך עדהלא רק נלקחת ממני –הייתי מתאבל ובוכה במסתריםאך את נעקרת מתוכי, מישותי מהשלמות שיצרנו מהאת-ואני הריק פעור בתוכי ואין לי תקנה.האהבה שלנו גברה משנה לשנה, בניגוד גמור לאותה תפיסה מקובלת הגורסת שבתום תקופת מה בחיי זוג, מגיע תור השגרה, השעמום, השחיקה.אצלנו היה קודם הגישוש, ההסתגלות וההתייצבות והאהבה צמחה ולא ידעה שגרה ושחיקה, אלא לבלוב ללא נבילה גםבעת שהזיקנה הגיעה לסף ביתנו. האהבה שלנו פרחה יפה וצעירה- ושהדי במרומים- לוהטת.מעולם לא חיית בצילי, כי היית חכמה ממני- חכמת הלב והבנה עמוקה של החיים והסובב אותנו. היית קוראת את אשר כתבתי, והערת ותקנת בשום שכל.הטוב שהיה לאגדה במשפחתנו וגלוי לעיני כל מכריך- היה הטבעי, האמיתי, המהותי בישותך.את היית לב לבה הפועם של משפחתנו הנםלאה.את היית החיוך הטוב והמיטיב, האיזון , המצפון והאהבה.ואני מביט בעיניך שבצילומים מביט ושוקע ואובד. יצחק
