דף הנצחה לקליין (רודני) רחל ז”ל

(26/03/1913 – 09/12/2008)

    (

 – 

)

<< חזרה לאתר הנצחה רחל קליין (רודני)נולדה: 26.3.1913נפטרה: 9.12.1913בּבֵיתֵנוּ עֵץ חַיִיםשֶעוֹד נוֹתְרוּ לוֹ ֹשָרָשִים...וְהַגֶזַע הִמְרִיא אֶל עַלוְגָדַל וְגָדַל...אָז אֵיךּ הִשִיגוֹ הַכּוֹרֵת?אֵיך נִקְטְפוּ עֲנָפִים,עָנָף אַחַר עָנָף?!אֵיך, אֵיך...מְקוֹנְנִים הַשָרָשִיםֹשֶנוֹתְרוֹּשַכּוּלִים אֲבֵלִים.זהו אחד מדברי ההספד הרבים שכתבה רחל קליין לזכר חברי קיבוץ שהלכו לעולמם. בהיותה אחת ממייסדי הקיבוץ וראשוני בוניו, ראתה את הבית הקיבוצי כיישות אורגנית חיה, ואובדן מי מחברי קיבוץ השאיר אותה אבלה ודואבת. היום אנו מביאים את רחל היקרה לקבורה, שְבֵעַת ימים ומעשים טובים, ובוודאי נתגעגע לדמותה הקורנת ולנוכחותה בנוף הקיבוץ.רחל רודני נולדה ב-26 במרץ בשנת 1923 בעיירה קידני שבליטא, שרוב תושביה היו יהודים. הוריה, מהפכנים יהודיים, חוו מסכת של תלאות בצל ההרס והחורבן שבאו בעקבות מלחמת האזרחים האכזרית ברוסיה. הם נאלצו לנדוד במשך שנים עם ילדותיהם הקטנות – רחל ושתי אחיותיה - בצל כפור, רעב ופרעות ביהודים עד שחזרו לליטא בשנת 1923. רחל התקשתה להסתגל לחיים בליטא, אך התמונה השתנתה כאשר הצטרפה לתנועת השומר הצעיר. ההשתייכות לתנועה השלימה את חינוכה הציוני ואת ידיעותיה בספרות עברית  ותנ"ך, שאותן למדה בגימנסיה "תרבות". הוריה הזדהו עם השקפתה הציונית-סוציאליסטית ותמכו בה לאורך כל הדרך. עם קבלת סמל הבוגרים בתנועה החליטה לעזוב את לימודיה בגיל 17 ולעלות לארץ.בשנת 1932 הגיעו לארץ באוניה שלושה מבוגרי גדוד צופי "השומר הצעיר" בליטא. אלקה, לושקה ורחל, שהיוו את הגרעין הראשון המייסד של הקיבוץ.כדי שתוכל לעלות לארץ היה על רחל להתחפש כתיירת הבאה כביכול ל"יריד המזרח". במשך חודשים ארוכים עבדו הצעירים בפתח תקווה בעבודה קשה בתחרות מול פועלים ערביים, אך רוחם הייתה איתנה. הם היו צעירים, עליזים ומלאי מרץ.ב-1933 הגיעו לבת גלים ויחד עם חברים נוספים מליטא ומצ'כיה התאחדו לגרעין ששאף להגשים קיבוץ, ושם הוקמו המשפחות הראשונות. רחל נישאה לשרגא הצ'כי. בתקופה זו סבלו ממחסור ומחוסר עבודה, ורחל עבדה כשנתיים בבית חרושת למרצפות בעבודה פיזית מפרכת. לאחר שנתיים עברה הקבוצה לקרית-חיים.עם הולדת הבן הבכור אסא רבתה השמחה בקרב משפחתה של רחל בגולה. הוריה חיים והינדה-גיטל ואחותה יֶטָה לא שיערו בנפשם כי לעולם לא יזכו לעלות ארצה ולהתאחד עם המשפחה. הגורל האכזר של יהודי ליטא השיגם והם נורו למוות יחד עם כל יהודי העיירה. רחל לא ידעה את נפשה מצער וחיפשה דרך להנציח את זכרם. היא החליפה את שם משפחתה מרודני לרמץ - "כאפר מדורה שלא כבה", ולבן שנולד לאחר המלחמה קראה אבנר – נר לאביה. לאחר מספר שנים נולד הבן השלישי – עמית. בניה הצעירים של רחל חשו באבלה הכבד של רחל על אובדן משפחתה, ובמובן מסוים ראו עצמם כבנים לניצולי שואה.עם היוולד הילדים הראשונים בקיבוץ נבחרה רחל להשתלם כגננת לדבריה "בזכות ידיעותיה בעברית ובזכות השתתפותה כזמרת במקהלה של המנצח משה ביק". עדיין לא היה בארץ סמינר לגננות. ההשתלמות כללה התמחות בעבודה מעשית בגנים המעולים בתל אביב ושיעורי הדרכה אצל מיטב הפדגוגים במוסיקה, ריתמיקה, ציור, ספרות ילדים אצל לאה גולדברג וימימה צ'רנוביץ', וזואולוגיה אצל יהושע מרגולין. עבודתה כגננת בקיבוץ נמשכה כ-20 שנה. המחזור הראשון של ילדי הקיבוץ שהתחנכו אצלה היו בני קבוצת "עופר", שאותם לוותה גם בתקופה הקשה שבהם נאלצו הילדים לעבור לתקופה ארוכה לקיבוץ משמר העמק בעת המלחמה. ביומן הגן שכתבה תיארה רחל את הקושי לעבוד כגננת כאשר קיים מחסור בחומרים. חסך זה היא מילאה בטיולים בשדות ועל שפת הים.הילדים למדו את ראשית הכתיבה על החול הלח ומעט חשבון בעזרת צדפים... תחנתה הבאה הייתה בעבודה כמטפלת של קבוצת אלון במוסד החינוכי נעמן. תוך כדי עבודתה במוסד השתלמה כאחות מעשית. תחילה עבדה כאחות בית הספרואחר כך במרפאת הקיבוץ. במשך שנים ריכזה את ועדת הבריאות של הקיבוץ במסירות והשקעה. בהמשך נדרשה לרכז את ועדת הבריאות של הקיבוץ הארצי. תפקידיה כללו ביקורים בקיבוצים ובמרפאות וחיזוק דמותו של רכז הבריאות הקיבוצי כך שיהיה אחראי על כל נושאי הבריאות והרווחה – רפואה מונעת, כתובת לחברים וקשר עם מוסדות הקיבוץ. עם סיום הקדנציה שלה בתפקיד פרצה מלחמת יום הכיפורים והיא התבקשה לשוב לריכוז ועדת הבריאות של הקיבוץ הארצי. היא סייעה בחיפוש בני קיבוצים פצועים בבתי חולים ואיתור נעדרים וכן במפגשים עם המשפחות.לאחר המלחמה החליטה לקחת פסק זמן מנושא הבריאות ונכנסה לעבוד במועדון לחבר. בניהולה הפך המועדון למוסד תרבותי של ממש – ספריית אמנות עשירה ועיתונות מגוונת מכל העולם.בהמשך נכנסה לעבודה בארכיון הקיבוץ, שבו השקיעה את יכולתה הרבה, זכרונה המשובח ואהבתה למקום ולאנשים. בתחילה חששה כדבריה, "לחטט בניירות שאבד עליהם הכלח ואין בהם שמחת חיים וודאי לא תענוג רב"...אבל בהמשך "הציצה ונפגעה". היא הבינה שהארכיון זהו מקור לא אכזב לחינוך הילדים ולהכרת חברים. בני משפחתה של רחל העריכו וכיבדו אותה מאוד. בנוסף לתפקידים הקשים והתובעניים שמילאה בקיבוץ ובתנועה הייתה אשת משפחה מסורה ומשקיעה. התלבשה בטוב טעם, סרגה, רקמה ואפתה עוגות, הכל כדי ללכד את המשפחה, שהלכה וגדלה – 11 נכדים ונינים. שנותיה האחרונות של רחל לא היטיבו עמה. מאישה חזקה ומשפיעה הפכה לתלויה בטיפול יום-יומי. אמנם גם בבית עזר שמחה תמיד לפגישות ושיחות של טעם, ואפילו ידעה לשיר ולשמוח במסיבות ובאירועים משפחתיים, אך לא השלימה עם גורלה זה.שירת חייה של רחל נפסקה, אך זכרה מלווה רבים מחברי הקיבוץ, ובוודאי את בני המשפחה, שאהבו וכיבדו אותה. נזכור אותה בין מייסדי המקום הזה וממקימי הבית הלאומי של העם היהודי. אנו משתתפים בצער המשפחה הקרובה והרחוקה.                                                     יהי זכרה ברוך!                                                                        כתבה – רחלי בר דוד26.3.1998לסבתא   (החוגגת 85 שנים)  יש רגעים איתך שאנצור כל חיי:-כשנולדתי והכוך היה מקושט בבובות סרוגות מעשה ידיך.-וכשגדלתי, הטיולים איתך לחיפה- למוזיאון האמנות היפנית.-כשהייתי באה אליך לתפור בגדים לטיני-הבובה שאת וסבא קניתם לי.-המטעמים שהייתי מכינה אתך.-שיחת הנפש שהיתה לנו כשרבתי עם חברי -כשנסעתי לראוןת אתך מחול מודרני-לראשונה בחיי.-כשהייתי יושבת אצלך, מעטרת ברכות ומראה לך שירים שכתבתי-ובכל יום הולדת, נתת לי להרגיש כנסיכה. יש עוד אינספור דברים שהדף קטן מלהכיל. ומי ייתן שעוד נמשיך ונעשה אתכל הדברים האלו לנצח..                                               באהבה מיסמין 

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן