(28/07/1913 – 08/11/2007)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה יצחק קראוסהרנולד: 18.7.1913נפטר: 8.11.2007סבא יצחק היקר"אשרי האיש- אשר לא הלך בעצת רשעיםובדרך חטאים, לא עמד, ובמושב לצים לא ישב.והיה כעץ שתול על פלגי מיםאשר פריו ייתן בעיתו- עלהו לא יבול: וכל אשר יעשה יצליח..."אני מנסה למצוא מילים לספוד לך, אבל בפנים אני מרגיש רדוד, קטן ואף חסר משמעות.אם היכן שהוא נכתבה ההגדרה מי הוא צדיק, דומה כאילו נכתבה זו בדמותך...חיים כל כך מלאים חיית.. מלאי דעת ותבונה, רעיונות והגשמה, אהבה וצניעות.. תמיד ידעת המון ותמיד שמחת ללמוד עוד. בכל דבר היית מלא שיקול דעת נבון ורגוע לחיים. אהבת האדם שלך באשר הוא, היתה ערך עליון. אהבתך לטבע וכל אשר בו, חי צומח או דומם, גשם שוטף או לשמש זורחת, הר וגיא, שדות ומטעים- אהבה אמיתית שבאה מן הלב.ואכן איש השדה היית. בילדותך אהבת טיולים ותרת את ההרים הקרפטים לאורכם ולרוחבם. כאשר עלית ארצה השדה היה המקום הראשון בו עבדת. ואכן ככתוב במקורות, יצחק הוא האיכר הראשון בין האבות. יצחק זורע ומוצא ברכה בעמלו: "בשנה ההיא מאה שערים". הוא ממעט לנדוד והאל אף אוסר עליו לעזוב את הארץ בעת רעב. הוא צמוד אל האדמה ואל עבודתה. הוא בנה האמיתי של הארץ הזאת, עשוי מרגביה. שעות היית מטייל במטע, מלקט אגוזי פקאן ומהם מכין עוגיות אותן חילקת לכל המעונין. וכשהתבקשת להמעיט בטיולים אלו בגין גילך המופלג עוד אמרת כי אתה מעונין לפתוח חוג בלקט פקאנים. לנשום את ריחו של התלם ולהירגע, יעשה טוב לחברי הקיבוץ, אמרת...איש משפחה למופת. אהבת את נכדיך ונינך אהבת נפש והם השיבו אהבה. קשר מיוחד במינו עם כל אחד ואחת מאיתנו. הערצנו את גישתך לחיים וגדלנו על ברכיך בשלל סיפורים וחוויות. מדהים במיוחד היה לראות את הקשר שיצרת עם ניר, נין שובב הדומה לך כל כך לפי סיפורי המשפחה...מעולם לא דחפת את עצמך ותמיד שמחת לשמוע את כל קורותינו. אהבת המוסיקה בה גדלתם אתה ודודה אטה ז"ל חדרה אל תוך משפחתנו וכל כך שמחת כשסיימתי את התואר ובחרתי בתחום זה. זה בריא לנפש אמרת...האדם הוא תבנית נוף מולדתו... ואכן לאחר שתמה תקופת עבודתך בשדה, בחרת בתחום בו תישאר שלם עם עצמך. שירות לחברי הקיבוץ אותו עשית בנאמנות ובצניעות מתוך אהבת האדם לשמה. אתה הנך זיכרון צרוב אצל שלל ילדי הקיבוץ. כל קיץ או חורף, מגיע על אופניך לבתי הילדים, נושא ארגז קטן מלא נעליים או סנדלים חדשות מעשה ידיך המוכשרות.מי לא זוכר את ההתרגשות שבקבלת סנדלי קיבוץ חדשות... איזה כייף.. וכל זאת עשית בצניעות.. וצנוע אכן היית... עובד את עבודתך בשקט ושמח על כל מי שבא... ושם שירות מלכים הענקת לו... אהבת את חברי הקיבוץ והם אהבו אותך... הסנדלר העשיר.אני מסתכל על חייך בהערצה ובקנאה גדולה. להקים משפחה מתוך העפר שנותר ממשפחתך בהונגריה, להגשים חלום בבניית הארץ... אינני יודע אם ראוי אני לחשוב על משמעות שכזו. בן לדור אשר לא נפלו מעלליו מאלו של דור יוצאי מצרים... ולנו נצר אמיתי לדור זה יש את הזכות הכבוד והחובה להעביר מורשת אדירה זו אותה הקמתם בדמכםובזיעת אפכם.. זוהי אחריותנו הגדולה להעביר זאת לדורות הבאים אחרינו כפי שלמדנו מכם, מהמקור. הלוואי ויהיו חיינו מלאים עד כדי חצי במשמעות אשר מילאה את חייכם, וגם לנו תינתן הזכות של בניית הארץ ואכן כך נממש אותה ולא ניתן לה להעלם לתוך ספרי ההיסטוריה...כל משפחתנו מודה לך על מה שהננו ... אוהבים אותך ולעד ננצור את שמך... משפחת קרואסהר גל סהרכתבו עליו בעיתון.... הסנדלרים פשוט נעלמו מנוף הקיבוץ , לטובת סוחרי הנעלה מהחוץ. פה ושם עוד אפשר למצוא אחד מהם דופק מסמר בסוליות קרועות, או סנדלר עולה מרוסיה שבא ליום תיקונים פעם בשבוע, אבל זה הכל. המקצוע הריחני והיצירתי הזה "החזיר ציוד" ונעלם – כמו הכל –תחת גלגלי ההפרטה הדוהרים קדימה.הלכנו לכפר מסריק, קיבוץ האם של נדב לויתן, להתחקות אחר אחד מסנדלרי הסיפור המוזר. להפתענו פגשנו שם את יצחק קראוסהר 83 , זקן סנדלרי הקיבוצים בישראל כשהוא ממשיך לרכון על נעליו כמנהגו זה 41 שנה.יצחק הסנדלר לא זוכר סיטואציה כמו שמתאר לויתן (על שלושה סנדלרי קיבוץ שהיכו ילד קטן שצחק בעת שהודיעו על מותו של סטלין הנערץ..) אבל הוא זוכר היטב את שנת 1955, אז החל לתפור ולהטליא נעליים לחברי קיבוצו. קודם לכן היה פקיד, מורה, אבל אהבתו למעשה יצירת הנעליים לא הרפתה ממנו. כשחיפשו מישהו למלא את התפקיד, שלא היה מבוקש ביותר, הגיעו לחבר קראוסהר , ששאף תמיד (לדבריו) לעשות מה שאף אחד לא עושה. היתה תקופה" נזכר יצחק "שעשיתי את כל העבודות השחורות בקיבוץ והייתי אידאליסט משוגע. בניגוד לחברים רבים גם היום אני עובד באורווה".באמת יצרת נעליים לכל החברים והילדים?"עד שנת 1990 עשיתי נעליים מכל הסוגים. חוץ מנעלי נשים. הבחורות העדיפו תמיד סחורות מבחוץ.אני עדיין הולך עם נעליים פרי עבודתי. עכשיו אני עוסק רק בתיקונים".כמה יצרת בתקופת הזוהר שלך?"כארבעים זוגות בשבוע. עבדתי עם עוד סנדלר. כולם היו מבסוטים,עכשיו יש חברים שמצטערים שאני כבר לא מייצר וגם לא נעשה יותר צעיר. הם אומרים לי:מה נעשה בלעדיך? חבל שאין עוד סנדלרים בקיבוץ".... (מתוך כתבה בעיתון "הקיבוץ" 2.2.1996 )היום נקלט, מחר- קולט.. ... וממשיכים להצטרף לקיבוץ אנשים שונים. בקבוצות – כמו למשל ההשלמה הגרמנית, וכבודדים, בעקבות בני משפחה שנמצאים בקיבוץ. כזו היתה קליטתו של יצחק קראוסהר, שאשתו (עוד מחו"ל) מרים כבר היתה בקיבוץ כשהוא הגיע ב 1947. היא הגיעה כשנה וחצי לפניו – בטרנספורט האחרון של קסטנר. ליצחק סיפור חיים ארוך ומענין אך מלא תלאות עד הגיעו אלינו. הוא צ'כי במוצאו –"לכן הסכימו לקלוט אותי כאן". בזמן מלה"ע השניה הוא הספיק להגיע לפולין,לברוח לרוסיה ולהסתתר בבודפסט.בתום המלחמה הוא חזר אל חיק תנועת השוה"צ הדריך והיה פעיל, אף התבקש להשאר שם כפעיל עליה, אך סרב. הוא הגיע לארץ בעליה ב' עם קבוצה מהונגריה שהשלימה את קיבוץ יסעור- "הייתי "האבא" שלהם" – במסעם הם עברו דרך יגוסלביה, יוון ואיטליה. הוא מאד רצה לעלות בעליה בלתי לגאלית, אך לצערו הסרטיפיקט שלו רדף אחריו באירופה והשיגו בקפריסין – טרם עלייתו.קליטתו בקיבוץ לא היתה סוגה בשושנים הוא מספר: " ביום הראשון שהגעתי לכאן סדרו אותי לעבוד ברפת. במקרה הגיעה לאוזני שיחה אודותי בין הרפתנים (עד היום הם אינם יודעים ששמעתי מה שדברו). אחד מהם ניסה לשכנע את השאר שלא כדאי להשקיע בי מפני שהייתי פעיל באירופה ומנסיון קודם – ידוע שאנשים מסוגי לא הגשימו בקיבוצים, כי רווחה דעה כזו שמי שהיה פעיל באירופה – לא יהיה קיבוצניק טוב. אגב,הציעו לי להיות פעיל בסוכנות – אבל אני העדפתי להיות בקיבוץ ומאז – לא הייתי פעיל חברתי. מבחינת הקיבוץ – לא היו שום ציפיות ולא הפריע לי כלום, מלבד היחס הלא אובייקטיבי בו התקבלתי בהתחלה". (מתוך כתבה ב"הד הנעשה" 1922 28.2. )
