(10/10/1913 – 12/01/1983)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה פרחה קראוסנולדה:10.10.1913נפטרה: 12.1.1983פרחה ידידתי הטובהאינני יכולה לדבר עליך בגוף שלישי. את עדיין כל כך חיה בתוכי ולא נהגנו אף פעם להרבות בדיבורים זו על זו. היינו מדברות זו עם זו והשיחה תמיד קלחה טבעית, ספונטנית, קרובה כמו שיחת אחיות. אהבתי את השיחה אתך. לא היית איש-עיון, לא עסקת בתיאוריות ובהתפלספויות. אבל שפעת חכמת חיים, שכל ישר ואינטואיציה בלתי רגילה למתרחש אצל בני אדם, ולא כל שכן אצל התינוקות שלך.הרי לא היית סתם מטפלת בתינוקות. לא היתה זו עבודתך בלבד. זה היה חלק מרכזי של חייך. חיית כל תינוק, כאליו היה התינוק הפרטי שלך. את מה שחשבת לטוב בשבילו, את זה עשית, בלי משוא פנים ובלא פניות לכאן או לכאן, מתוך יושר בלתי מתפשר. וקרה שאמא צעירה או "סבתא יהודיה" ראתה בזה מעין פלישה לתחום הפרט, לאמור: "מה היא מתעקשת ומעבירה את רצונה, כלום זה התינוק שלה?", אבל כל אימת שצצה בעיה, קלה כחמורה, כל האימון והתקווה הופנו אליך וטביעת העין הבלתי רגילה שלך. אמרה לי זה עתה אחת מבנות הדור השני, אשר פרחה טיפלה בה וגם בילדיה.: "פרחה היתה מוסד" יותר ממוסד. היית כתובת לאמהות בדאגתן, בספקותיהן ובחרדתן. תמיד הייתה לך עצה, הצעה, וידעת לעודד ולהרגיע- וזה נמשך גם אחרי שיצאת מבית התינוקות. נשאר "מוסד" נשארת כתובת לרבים.אבל לא כולם ידעו את הדאגה והחרדה שתקפו אותך לא אחת כאשר מחלה או בעיה כלשהי פקדה את אחת התינוקות. מקרים כאלה, ואף לא החמורים ביותר, גרמו לך לא אחת לנדודי שינה ואז היית קמה באמצע הלילה והולכת לבית התינוקות לבדוק אם "הכל בסדר".מעולם לא שאלתי את עצמי מה היו מקורותיה וסיבתה של ידידותנו האיתנה.היא היתה כמו מובנת מאליה, כמו צמח טבעי, היא התחילה באותו יום בו הכרנו זו את זו. כאשר נעמי בת השנתיים ויעל בת השנה וחצי הסתלקו מן הפעוטון, יצאו לטיול והופיעו שלובות ידים בביתנו הזמני שמעבר לשער משמר-זבולון. ואז בחפשך אחריהן הופעת גם את. מאז נקשרה הידידות בינינו ובין בנותינו, ידידות שעמדה בסערת הימים והייתה כידידות משפחתית.היו תקופות שנפגשנו יום-יום. בשנות המלחמה הקשות גידלנו יחד את שתי הבנות בתקופת הגן וראשית בית הספר. היו בחיינו קשיים, היו לבטים. התחלקנו בכל- באכזבות ובתקוות, בעצב ובשמחה, כאשר נשלחתי ללימודים בסמינר הקיבוצים, מצאה נעמי אצלך בית חם ואוהב. ואם הנכד, עופר הוא היום גבר בריא וחסון, תרמת לזה פרחה את חלקך, שלא ישכח מליבי. גם בשנים האחרונות כאשר בכורח הנסיבות שהינו פחות ביחד,הספיקה פגישה חטופה כדי להתעדכן על קורות חיינו האחרונות והקירבה וההבנה נשארו כפי שהיו.התקופה האחרונה בחייך היתה מאושרת, היית הרוח החיה ומרכזה של משפחתך המתרחבת והיפה. שאבת אושר ונחת מנכדיך הנהדרים ומאהבתם אליך ולשמואל יבל"א.למדת בקורס לגריאטריה ונהנית מיכולתך להתמודד עם הלימודים. וכדרכך התמסרת בכל ליבך לסיעודם וחיזוקם של חברים שכוחם נחלש. ושוב היית כתובת...עד שפקדה אותך המחלה הנוראה שהכריעה אותך, ואנחנו רואים ואין-אונים. אותך , פרחה החכמה, המעשית, האמיצה שידעת להאבק על כוחם ובריאותם של אחרים, ועשית זאת עד הרגע האחרון, עד שנפלת למשכב – את לא יכולת למאבק על חייך.לי פרחה את חסרה מאד ולא בנקל אסתגל לחסרונך. חוה רצוןביום שובי הביתה מבית החולים נודע לי בערב שפרחה נלקחה באופן פתאומי אל בית החולים ומאז לא ידעתי את נפשי. יום יום קלטתי פה ושם ידיעות מקוטעות על מצבה מבלי יכולת לבקרה, מחשבותי לא פסקו מלזרום אליה, אל סבלה ומצוקתה ובתוך תוכי לא היית מוכנה לידיעה המהממת: ...פרחה איננה...פרצו הדמעות. כל דמעה מרוסקת לרביבים של מחשבות, רגשות, חוויות משותפות של יום יום במשך חודשים, שנים, עשרות בשנים, קטעי תמונות מעבודה. רק מעבודה? – לא. היו חיים רקומים ושזורים בקשת גוונים בהירים, כהים. הנאה מחיוכו של תינוק, מלמולו,תנועתו וצעדו הראשון, דאבון לב- מבעיות התפתחותו , בכיו הלא מוסבר,מצב רוחו.... שעות של לפני הצהריים, התינוקות מנמנמים את שנתם, שקט בבית – העבודה מתנהלת בשלווה, בלי חיפזון. גם שיחת הרעים שלנו זורמת, שיחה של התוודעות, היכרות מעמיקה. לא היה לנו עבר ורקע משותף, אבל יצרנו במשך שנים ידידות והבנה הדדית וכל זה , פרחה הודות לישרך, הגינותך וגילוי לבך.ושוב דמעה, סלחי לי, אני נכלמת בהזכרי בדבריך: "אני לא יכולה לבכות". לא בכית למרות שהחיים לא פינקו אותך. נולדת יתומה, אביך היה קרבן מלחמת העולם הראשונה. גדלת במשפחה קטנה. אמא ואת בלי אח ואחות. אולי זה חישל את אופיך. למדת להבליג, להיות מאופקת, להראות קור רוח. לא רגשנות, אבל –רגישה. גם בעבודתך החלקית בשנים האחרונות בליווי חברים חולים בנסיעותיהם לטיפול, הצטיינת בשקט, בסבלנות וביעילות.ושוב זכרונות. אני מגדלת את ילדיך, את את ילדי ושתינו ביחד את נכדינו.. הזכרונות אמנם מתכסים מעט בערפילי הזמן, אבל הם קמים ועומדים בימי שמחה וביתר שאת בימי אבל.נעמת לי מאד, היית לי חברה להתרועע. מרגישה חלל בהעדרך, אנצור את זכרך בליבי.ולכם בני המשפחה, מי יתן ויהי לכם הכוח לחתור הלאה לקראת הבאות וליהנות מהיש. ברכה בן-דוד.
