(31/12/1913 – 13/08/1998)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה בצלאל שמאלינולד: 31.12.1913נפטר: 13.8.1998 מקום אושרו – מקום אסונותיואתה עומד על קברו של אדם שהלכת איתו דרך חיים ארוכה בשותפות קרובה,בידידות ובהערכה עמוקה. יכולת לומר עליו הרבה כי היה רב פעלים, אך משהו מלבך מתפרץ על קברו של בצלאל, כי היה רב-אסונות. הוא נשא את הנורא מכל על כתפיו החלשות והביט במשפחתו שהכורת כרת בה באכזריות, בגבורה, שקשה לתאר אותה. כמובן במיתר מתוח עד קצה הגבול, בסיוטי לילה- אך ביום הולך בשקט, מרוכז בעבודה, בשבילי הקיבוץ, השולחן ארוחת הבוקר שלו, בקרב חבריו. והוא אפוף אהבת היקרים לו, יהודה ומשפחתו, תמר והנכדים, ואחיו הנאמן יוסף.זה היה הפרק האחרון, הטרגי בחיי בצלאל. היו לו עשרות שנים יפות, בשפע מעש וגם באושר תקופה ארוכה במתח עשייה, באהבה גדולה, בנאמנות לרעיונות התנועה שהיה בין בוניה ונתנה לו משחר נעוריו תוכן חיים עשיר. בצלאל תרם לה בנאמנות את מרצו, חלבו ודמו עדלנשימתו האחרונה. שימו לב, עד נשימתו האחרונה! זו לא אמרת הספד – אני חוזר ואומר- עד לנשימתו האחרונה. חולה חלש מיוסר, לא הניח את ניירותיו. עוד לפני שבועות אחדים בבחירות להסתדרות, לא נטש את המערכה, לא ערק מהשורות.בצלאל, בן הבכור למשפחתו , נולד וגדל בעיירה הליטאית מרטש. היה בין מקימי ה"שומר הצעיר" ופעיליו בעירו.את רגינה הכיר עוד בתיכון וקשר את גורלו איתה. יחד עלו כזוג ב 1933 ארצה. תחנתם הראשונה – קיבוץ ליטא א' – היום בית זרע. אך בעת הזאת מצבם הכללי של משפחותיהם בליטא התדרדר והם נאלצו לצאת העירה כדי להשתכר ולשלוח עזרה להוריהם. בצלאל נאמן התנועה היה בחוגי "השומר הצעיר" בעיר, מהם צמחה תנועת "הליגה הסוציאליסטית" שהיה בין מייסדיה. עבד בפרדסים, בכבישים, עד שהגיע לעבודה במפעל תעשייה רציני , "יצהר". ברור שגם כאן התבלט כדוברם הנאמן של הפועלים כמזכיר הועד- עד הצטרפותו לקיבוצנו, כצעד מובן מאליו לרגינה ולבצלאל. , היה זה ב-1942 אם כי התבצע רק ב-43, כי את בצלאל צריך היה להחליף במזכירות מועצת הפועלים בעיר.התערות מהירה בקיבוץ עבודה ב"נעמן", ב-1948 צו גיוס של הקיבוץ הארצי לצאת למחנות העקורים, פליטי השואה לאוסטריה. הייתה זו שליחות קשה ומפרכת, ארגון הבריחה, לילות כימים במשך שנה וחצי. שליחות הצלה ושליחות מדינית גם יחד ובצלאל הצטיין בה, לפי כל העדויות, שסיפרו עליו בארץ.עם שובו – 15 שנה עבודה בקיבוץ, בעיקר ב"אסקר" . בניית משפחה, הבנים ישי ויהודה, משפחה יפה ומאושרת. ואז בגיוס תנועתי למרכז מפ"ם.יכולתי לספר רבות מהכרות קרובה על פעילותו של בצלאל, כרז אזור וכמזכיר סניף ירושלים. אומר רק שההערכה והחיבה לבצלאל היו לנחלת עשרות ומאות חברים ולקשרי ידידות אמיצים שנמשכים עד היום ללא הפסקה – למשל עם ויקטור שם-טוב. עכשיו אנחנו טומנים את גופת יקירנו בצלאל באדמת בית הקברות של קיבוצנו – מקום אשרו ואסונותיו של האיש, מולדתו האמיתית האחת שאהב אותה אהבה עמוקה ושהשיבה לו אהבה. יצחק פטיש בצלאל חמי היקר, הנה התקבלה תפילתך, שבע שנים שלא הפסקת להתגעגע לסבתא רגינה אישתך, אהבתך. ארבע שנים שלבך נקרע עם מותו הבלתי נתפס של ישי. וכמו בדיחה של הגורל, הסתלקותו של ישי מחיי והחלל שנפער סביבי הצמיחו קשר מיוחד ביני לבינך. היית לי כתובת לשאלות ובעיות שהמציאות הבלתי מוכרת העמידה לפני. ואתה בשיקול דעת וגופו של ענין עזרת בהתלבטות, בחשיבה ובעצה של איש שקול חכם ונבון עם הומור יהודי שקט ותבנוה אין סופית. אהבנו, הנכדים ואני, לשמור על המסורת של יום שבת בערב, עם הפירה המיוחד שלך וסלט הביצים הקבוע, וגם שכל גופך דאב עליך, עמדנו נפעמים מהכוח שקרן ממך מהרצון העצום לשמור על עצמאותך ורק לא להיות נטל על האהובים הסובבים אותך. הדשא גזום תמד, והמרפסת נקיה עד העלה האחרון. וכשאני באה להשקות את העציצים המיותמים, מרבד עלים מכסה את הכניסה לביתכם ומגלה עד כמה חסרות הידיים החרוצות והבלתי נלאות. ובבית בפנים הכל מסודר ובמקום. חפצי הנוי, התמונות, הספרים ואן סוף של תיקים שאספת, עוד מתקופת המנדט, המספרים את סיפור חייך שהיה עולם ומלואו ועד יומנך מלא הכאב על אבדנם של רגינה וישי שהדף הראשון בו הוא בקשתך האחרונה להצמיד את קברך לקברה של רגינה ללא שביל מפריד ביניהם. סיפור חיים שלא בא סופו. נוח בשלום תמר.
