(07/04/1914 – 15/07/1989)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה רגינה שמאלינולדה: 7.4.1914 נפטרה: 15.7.1980 5 שנים של ידידות נעורים ואהבה תמימה ובהמשך עוד 55 שנה של משפחה מאושרת.60 שנה של אהבה ומסירות הדדית נקברות בזה הרגע לבלי שוב.עדות לכך – הבנים, הכלות והנכדים אשר להם היתה נתונה האהבה בלי לומר די ובלי גבולות. – חיים מלאי תוכן בעבודה, בחברה, ביטוי עצמי בצנעה במלאכות אמנות שונות, לימוד עצמיוקריאה בספרות יפה וגם פוליטית.ומעכל הכל- שרשרת של מחלות אשר פקדו אותה ב-8 השנים האחרונות. לחמה בהן בכוחות עליונים ואצילות נפש שלא להכביד על המשפחה ולא להוות מיטרד על הסביבה עד אשר נכנעה לשיתוק בגופה וללב אשר בגד בה.מזמן הבינה את אשר מתפתח ועומד לקרות וברגעים של בדידות, במיטת חוליה, כאשר בכתה באין רואים, כתבה כמה פתקאות אשר מצאתי היום מוסתרות באחת העטיפות של התרופות.למרות הפרטיות שברגשות – החלטתי להתחלק אתכם בחלק מהם."לאהוב נפשי בצלאל"נפשי יורדת ושוקעתניסיתי לעלות לאור – האפילהוהיא מפרפרת ביסוריה.ופתאום כיסיתי פני בידימלאת בושה ופחד נפרצו הדמעות מעיניכי מרגישה אני שמת בי משהו.חוסר אונים ותלות הגוברים והולכים באחרים.מחשבותי נטרדות ללא הרף בחרדהובוודאות המוחלטת שאין אני מסוגלת עוד לתפקד אך ורק בכוחות עצמיבחיים כאלה קשה לי להמשיך.-גופי כמוהו ככרובעליו לאחרים אתן,אך את הלב לך... -כל פרידה משאירה מצב רוח קשה ריח של מוות.גורל בלתי נתפס.להיפרד, לסבול ולאהובעל אף הכל לאהובתמיד לאהוב. דברים על הקבר מפי בצלאל אמא שלנואכן כזאת היית – של כולנו.לכולנו היה בלבלך שפע של אהבה ומסירות. המשפחה הייתה בשבילךכמקדש, אשר יש לטפחו ולשומרו מכל משמר.הבית היה אפוף אוירה של חום ושל נתינה ללא גבול. תמיד היית מאושרת, אם רק יכולת לגרום נחת ושמחה לאחד מאיתנו. טיפחת את הבית, את הגינה והעציצים.נילדות תמיד אזכור מרפסת ירוקה ופורחת.גם בימים הקשים של מחלתך, לא פסקת ממנהגך זה. היית אומרת לי, שצריך לחסל חלק מהעציצים, כי אין לך כוח לטפל בהם, אולם בכל פעם מצאתי עציץ חדש, או פרח נוסף, כאילו שראית בליבלוב החדש ובצמיחה אות לתקווה חדשה, וסימן שהמצב עוד ישתפר –ונאחזת בהם בכל כוחותיך.אהבנו אותך והערכנו את פיקחותך ואת ראייתך הבהירה של הסובב אותך.תמיד ידעת על הנעשה בקיבוץ והבעת את דעתך בכל נושא. גם בימי מחלתך,כשמעטת לצאת מהבית, לא פסקת להתענין ולשאול. והחברים הרבים שלא לא פסקו לבקרך הם עדות למעורבותך בסובב. היתה לך יכולת מופלאה ליצור קשרים עם מובוגרים וצעירים.ידעת להעסיק עצמך במלאכת יד ובקריאת ספרים. הלכת עם אבא דרך ארוכה 60 שנה הייתם שלובים זהב בזו, בהבנה ומסירות.ראינו אותך במחלתך, ועמדנו חסרי אונים מול סבלך וייסורייך, משתאים מיכולתך לקבלנו במאור פנים, בעשותך מאמצים כבירים להתגבר, ליווינו את אבא, נפעמים מגודל האהבה והמסירות בה טיפל בך.ואם הוא לא יכול היה להושיע, כנראה ששום כוח בעולם לא יוכל לעשות זאת.כשסיפרתי לנופר , שעצוב לנו ושסבתא איננה, היתה תגובתה:"מי החליט שהיא תמות? אני לא מאמינה!!!"ובאמת מי הארור שהחליט על כל כך הרבה סבל וייסורים. וגם אנו לא מאמינים שאינך אתנו יותר.בימים האחרונים של מחלתך השארת לאבא כמה פתקים שנכתבו בייסורים ובאהבה וביקשת שיפתח אותם רק לאחר מותך.באחד מהם נכתב: "הסתו מרחב של מתים.סתיו של גורל בלתי נתפס.להיפרד, לסבול ולאהוב!על אף הכל לאהוב. תמיד לאהוב".ואנו רואים בהם את צוואתך.נשמור אותך בליבנו תמיד, כל משפחתך האוהבת. ישי
