(25/05/1913 – 03/10/2008)
(
–
)
<< חזרה לאתר הנצחה חיים שמירנולד: 25.5.1913נפטר: 3.10.2008 רוח של סתיו מסיעה עננים אפורים ומביאה עמה עצבות משונה שחוזרת אלינו כל שנה, בין כסה לעשר. בערב שבת האחרון התכנס הקיבוץ למסיבה עליזה של שירה ורקוד,דברי לצון ומוזיקה ברכות ושמחה- ודווקא אז הגיעה הידיעה על מותו של חברנו חיים שמיר.והרי אין סמליות חזקה מזו – שהאיש שכל חייו היה רוקד ומרקיד, שר ומנצח מקהלות, מופיע ומשמח לבבות דווקא הוא מסתלק מהעולם בערב שכזה.חיים נולד בוילנה ואחרי ארבע שנים עברה משפחתו- שמוקלר לליטא, לכפר קטן שם גרו הסבים. אבא שלו נודע בקולו הערב והיה מופע לפני התיבה בבית הכנסת המקומי וחיים טוען שממנו ירש כנראה את קולו המיוחד. בזכרונותיו הוא מזכיר ילדות מאושרת למרות המצוקות והמחסור ולמרות שכבר מגיל בר-מצווה היה צריך להפסיק ללמוד בבית הספר העברי ולצאת לעבודה לעזרת המשפחה. באותה עת הוא מצטרף כילד לקן השומר הצעיר ומתחיל את המסלול המוכר כל כך של נוער יהודי שומרי המכין עצמו לעליה בבוא היום לארץ ישראל, להגשים כחלוץ בבניית המולדת החדשה. בפעולות שבקן הקנו להם המדריכים את המושגים הראשונים של הארץ, על ציונות ועל ההגשמה בקיבוץ, אידאלים שכבשו את ליבו לעולמים.חיים מגיע לחופי הארץ באחד במאי 1933 והוא מצטרף לקיבוץ הליטאי של השומר הצעיר שישב בפתח תקווה. הקיבוץ נודד תחילה לנתניה ואחר כך לחדרה למגרש הקיבוצים שליד יער חדרה.באותן שנים התחילו המאורעות והתנקשויות הערבים ביהודים וחיים מתגייס לפעילות ההגנה בחיל השדה. מיד התבלט באישיותו ובקומתו וקודם לתפקידי פיקוד, וגם עבר קורסים שונים לפיקוד והדרכה. בחדרה מקים חיים משפחה צעירה ונולדת לו בה ראשונה –רינה.בשנת 1939 עולה קיבוץ עמיר, קיבוצו של חיים להתיישבות, תחילה לחופו של אגם החולה אחר כך מדלג צפונה למקומו היום. גם בשלב ההתיישבות משמש חיים איש בטחון פעיל והוא מתמנה כמדריך אזורי של ההגנה בכל מרחב הגליל העליון ויושב דרך קבע בכפר גלעדי. בתפקידו זה הוא משתתף באבטחה של עליות על הקרקע של הקיבוצים מנרה ושמיר.המשפחות שחיו בעורף בחדרה, עוברות לכפר גלעדי להיות קרובות לקיבוץ עמיר ובהן גם משפחתו הקטנה של חיים.באותן שנים מתלבט חיים באופן מיוחד בתחום המוזיקה והריקודים. תמיד היה במרכז מעגל הרוקדים, תמיד הופיע בשירה וגם יצא להשתלם ולהתמחות בשני התחומים האלו. בקיבוץ הוא מקים מקהלה ומרכז חוגי ריקודי עם ושמו כמרקיד עושה לו כנפיים בכל התנועה הקיבוצית.נסיבות אישיות מחייבות אותו לעזוב את הגליל, ואחיותיו שחיו בארה"ב, מזמינות אותו לביקור שנמשך והוא נמצא כמעט שנה בניכר. גם שם הוא עוסק בהוראת ריקודי עם ומלווה עצמו באוקרדיון שקיבל מאחת האחיות וזה הופך לאחד מסמליו הבולטים לתמיד.כשחיים מחליט לעזוב את אמריקה הוא מחדש קשרים ישנים שהיו לו עוד בליטא עם זוסיה רפאלי, חבר הקיבוץ ובהמלצתו הוא מתקבל בשנת 1951 כחבר בכפר מסריק.חיים משתלב בקלות בחיי הקיבוץ החדש ועובד בתחילה במטע ומאוחר יותר ברפת שם עבד יותר משבע שנים. אחרי שלב החקלאות בחייו, הוא עובר לעבודה באסקר, מפעל הצבעים. כל אותן שנים הוא ממשיך במרץ ובהתלהבות בפעילותו התרבותית, בניצוח על מקהלת הקיבוץ שהקים ובהרקדה של מבוגרים וילדים. כל ילדי הקיבוץ, מהראשונים ביותר, למדו אצל חיים את הצעדים הראשונים של ההורה ו"אל גינת אגוז".שנים רבות היה חיים לבדו בקיבוץ עד שהכיר את לאה מקיבוץ מעגן מיכאל שהיתה גרושה ואם לשני ילדים צעירים. הקשרים ביניהם התחזקו והתבססו ולאחר שנה החליטו להקים משפחה חדשה ולאה עברה לכפר מסריק והצטרפה לחיים. בשנת 1960 נולדה לזוג הצעיר בת נוספת- נעמי- והמשפחה מתרחבת ומתגבשת.השנים עוברות חיים עובר לעבוד בדוקרט ומתמיד שם יותר מעשרים שנה.המשפחה ממשיכה לגדול והיום מונה השבט כ- 11 נכדים וחמישה נינים. למרות גילו המתקדם לא מפסיק חיים לעולם בפעילות גופנית ושמר על בריאות מצוינת. כולם התפלא איך בגיל תשעים עוד היה מגיע למגרש הטניס וחובט שם בכדורים כמעיר בעשרות שנים מגילו.היום אנחנו מלווים את חיים בדרכו למנוחת עולמים ומנחמים את לאה, הבנות, הנכדים והנינים.אישיותו של חיים היתה מיוחדת ויוצאת דופן וסיפור חייו יאיר בוודאי את הדורות הבאים של משפחתו.עכשיו עומד שוב מעגל גדול של מנחמים סביב ארונו, וצריך מעט דמיון כדי לחזר שבעים שנה אחורה ולראות שוב את חיים גבה הקומה, האתלט, עם בלוריתו השחורה כפחם מקפצת על מצחו, במרכז חדר האוכל המואר והוא שואג בקול רועם את שירת ההורה וסביבו, מעגלים, מעגלים של צעירים וצעירות הרוקדים באקסטזה, אוחזים חבוקים זה בזה ועיניהם הלוהטות נטועות מהופנטות במרקיד יפה התואר- חיים שמיר. הלוואי שככה נצליח לזכור אותו! יהי זכרו ברוך. אברהם אילת- ע"פ ראיון אישי ודברים בארכיון הקיבוץ.סבא,מילה כל כך קצרה עם כל כך הרבה משמעויות.יום שישי בלילה, רק לפני כמה שעות הבטתי בך בפעם האחרונה, שוכב מכוסה עד הראש במיטת בית-החולים. התחשק לי לזעוק למישהו שיוריד ממך את השמיכה. משהו שם היה לי כל כך לא בסדר. מוזר בכלל לדבר על סבא חיים בלשון עבר. נראה היה תמיד שאתה בלתי מנוצח. בכל הזדמנות התגאינו בכך שחוץ ממחלת האלצהיימר שתקפה אותך, אתה נוטל רק כדור אחד ביום.בכל פעם שהיינו מגיעים לביקורו בבית עזר שאלתי את אמא אם היא חושבת שאתה יודע מי אני.התשובה היתה שאתה יודע שאני שייכת.לי הספיק לראות אותך יושב מולי שלו ורגוע ומביט בי כשחיוך רחב על פניך.כל כך צנוע היית. תמיד שלם בחלק. תמיד מרוצה ומסופק.סבא, לא מזמן ישבנו בבית שלך ושל סבתא והוצאתי ממגירת הקלטות אחת שבה נרי ואני מקשקשות.בבת אחת חזרתי לילדות. ילדות יפה ומאושרת ולא מעט בזכותך.ארוחות הבוקר של יום שבת כשברקע הגשש החיוור, הרכבת הפתעות מביצי השוקולד, הסיפורים שהייתמקריא לנו בסבלנות המיוחדת רק לך. משחק הרמי הסוערים...את כל הדברים האלו אני אקח איתי ועוד הרבה אחרים השמורים רק לך ולי.אני לא נפרדת ממך סבא, רק חולקת כבוד אחרון.תנוח על משכבך בשלום אוהבת המון ותמיד, נטלי.
