ליסאי אמנון ז”ל

 

 

חבורה קטנה של ילדים יחפים במכנסיים קצרים,                                                        עמדה בסמוך למגדל המים של הקיבוץ הצעיר ביום                                                           קיץ, לפני כמעט שמונים שנה. החברים היו אותה                                                        שעה בעבודה ומעט הילדים שהיו אז בקיבוץ ניצלו                                                         את המצב לבילוי ולהרפתקאות. על סולם הברזל                                                             של מגדל המים ערכו תחרות בטיפוס – מי המהיר                                                                ביותר ומי האמיץ שיעלה הכי גבוה בסולם. לא היה                                                        ספק מי יזכה – אמנון השחרחר והאתלט טיפס                                                                     במהירות עד סוף הסולם וכשהתחיל לרדת צעקו                                                              לו הילדים:  “נראה אותך יורד בלי רגליים…”                                                              אמנון שלשל את רגליו מהסולם והתחיל לרדת רק                                                       בעזרת הידיים. הילדים למטה המשיכו לאתגר:                                                                   “נראה אותך יורד גם בלי ידים”. בלי היסוס עזב גם                                                             את הידיים ואחרי שניה – היה מוטל בחול לרגלי הסולם, לבהלת הילדים – ושתי רגליו שבורות. זהו רק אחד מתוך מאות סיפורים שאמנון אהב לספר על ילדותו, נעוריו, שירותו בצבא, ועשייתו הגדולה לאורך 85 שנה.

אמנון ליסאי נולד בחודש נובמבר 1936 והיה אחרון לילדי עופר, קבוצת הילדים הראשונה של משמר זבולון כשהקיבוץ ישב עדיין בקריית חיים. הוריו – אסתר וליסי היו מראשוני החברים והיתה זאת זכות גדולה להיות שייך לעופר ולהימנות תמיד על הראשונים והבוגרים. בשנים הראשונות לחייו טעם ילדות מאושרת אך גם שתי מלחמות – מלחמת העולם ומלחמת העצמאות. באותן שנים פינו את ילדי הקיבוץ לקיבוצים רחוקים ובטוחים יותר וילדי עופר היו תקופה ארוכה במשמר העמק ובמרחביה – וגם שם צברו חוויות והרפתקאות לא מעט.

למוסד החינוכי – מוסד מסריק – עבר עם קבוצתו, לאחר שכפר-מסריק ועין המפרץ חברו יחד להקים בית ספר תיכון משותף לילדי הקיבוצים ולילדי גולה שהגיעו מאירופה לאחר המלחמה הגדולה. גם כאן היו ילדי עופר, ביחד עם ילדי עין המפרץ הראשונים, מתווי דרך ויוצרים מסגרת חינוכית חברתית ומורשת לדורות שיבואו אחריהם.  לאחר סיום הלימודים חזרה קבוצת עופר לקיבוץ והתקבלה בהתרגשות עצומה כראשוני הדור השני לבוני הקיבוץ. אמנון הצטרף לענף הפלחה ומאז נשאר כל חייו קשור לעבודה בשדה.

לצבא התגייס בשנת 1954 ובמהלך שירותו התשתתף במבצע קדש היא מלחמת סיני. כשהשתחרר חזר לקיבוץ והשתלב בענף הפלחה ומאוחר יותר בגידולי השדה. על פי עדותו שלו, אהבתו הראשונה והמרכזית כל חייו היתה האדמה. השדה, הגידולים השונים, המיכון החקלאי ושיטות העיבוד המיוחדות והחדשניות. תיק המסמכים של אמנון בארכיון הקיבוץ מלא וגדוש תעודות הוקרה, מאמרים, סיכומי מחקרים חקלאיים וכלכליים בהם היה שותף ואת חלקם יזם והוביל. המומחיות שרכש בשנות עבודתו הרבות, מהן 20 שנה כרכז ענף הגד”ש בקיבוץ, קיבלה הערכה גדולה בין המגדלים השונים בישראל. אמנון עבד מספר שנים בארגון הפלחה הארצי ובשנים מאוחרות יותר עסק בהדרכת מגדלים וחקלאים ברחבי המדינה. תחום נוסף וקשור לענף שבו מצא עניין גדול היה פיתוח כלים חקלאיים מיוחדים ומותאמים לקרקעות שונות ולתנאי גידול מקומיים. הנושא המרכזי בעבודת חייו היה שיטת הגידול ב”אי פליחה” – כלומר זריעה של גידול אחרי גידול ללא חריש וללא עיבוד קרקע כמקובל עד אותם ימים.

התחברות אל האתר
דילוג לתוכן